לפני מליון וחצי שנים, כשהייתי בערך בת שבע או שמונה או תשע, התלוותי אל אבי ליום של סידורים. זה היה דבר שלא מן השגרה שכן אבא שלי, בזמנו, לא בדיוק היה מהאבות שלוקחים את הילדים בעצמם ולבדם לאן שהוא. התחנה האחרונה הייתה חנות סטראו שהיה בה כל מה שקשור לעולם המוזיקה. חיכיתי שקטה ומנומסת בצד בשעה שאבי העמיס על הדלפק כל מה שבא לו לרכוש באותו הרגע. מוזיקה ומכשירים אלקטרונים יש לציין, היו ועודם שניים מהתחביבים הפופולריים ביותר מבין עשרות תחביבים שיש לאיש היקר הזה. בעודי מחכה בסבלנות יתרה, סקרתי את החנות על כל פינותיה. ואז קלטו עיני מדפים גדולים עם תקליטים. חיפשתי את מדף תקליטי הילדים ומיד ראיתי את התקליט "טמבולינה" של ציפי שביט. קמתי ממקומי כמו מגנט, שלפתי את התקליט ממקומו, ניגשתי לאבי שהיה כבר בשלב של עריכת החשבון הסופי ואמרתי:
"אבא, אני רוצה את התקליט של ציפי שביט"
"השתגעת", הוא ענה לי, " זה עולה 70 לירות! זה נורא יקר!"
יכולתי לראות בעיניו את הכוונה המלאה מאחורי ההתנגדות שלו, אך בניגוד להתנהגות הרגילה שלי ושל כל אחד אחר שהכרתי שהכיר את אבא שלי, הפעם הגבתי אחרת. שמעתי את עצמי חושבת שלא יכול להיות שהוא רוכש בכזו קלות כל כך הרבה מוצרים שנראו לי הרבה יותר יקרים מ 70 לירות, ולי הוא לא מוכן לקנות תקליט של ציפי שביט.
הסתכלתי לו בעניים, מבלי להניד עפעף אמרתי:
"אבל אני רוצה."
לא יודעת מה עבר עליו באותו הרגע ואיך קרה שהוא ענה לי:
"טוב, בסדר, תני לי. נכניס לחשבון"
המשכתי לשמוע את המחשבות שלי על הטון הרוטן שהתנגן מתוך ההסכמה שלו. יכולתי לחוש עדיין את ההתנגדות בתוך ההסכמה ובו זמנית יכולתי לחוש את צמרמורת שעברה לי בכל הגוף. צמרמורת שאמרה כל כך הרבה…
פעם ראשונה שעמדתי על שלי. פעם ראשונה שלא פחדתי מהתגובה. פעם ראשונה שגלגלי הצדק כפי שהבנתי אותם אז פעלו לטובתי. פעם ראשונה שהרגשתי גיבורה. פעם ראשונה שהרגשתי ניצחון.
יותר מארבעים שנה אחרי, חגגנו, בן זוגי האהוב וזוג חברים את ליל ט"ו באב, חג האהבה, בהופעה של קובי אפללו.
(פותחת רגע סוגריים כדי להמליץ מכל הלב שלי ושל שותפי לחוויה על הופעה קסומה, מצחיקה, מענגת ועושה חשק לעוד ועוד ועוד מהאיש המיוחד הזה – קובי אפללו. שלא תגידו שלא אמרתי. פשוט לכו)
בכל אופן, בעודנו ממתינים לזמר שיעלה ויבוא, הלך האולם והתמלא בקהל מגוון בכל הצבעים והמינים. ואז מתוך שום מקום היא הגיעה. מלווה בסוללת חברות ועל פניה החיוך הנצחי ושובל האנרגיה הפצצתית האדירה מלווה אותה. איך שראיתי אותה נזרקתי באחת לזיכרון מגיל שבע או שמונה או תשע בחנות התקליטים לאותה פעם שזכורה לי כראשונה שבה עמדתי על שלי.
ציפי יקרה שלי, (ברגע זה את רק שלי) כזאת קטנטונת ויחד עם זאת יש לך כזאת משמעות בחיי. היום, יותר מארבעים שנה אחרי, כשבאמתחתי 16 שנה של עבודה עצמית בהתפתחות וצמיחה אישית, עדיין הילדה הקטנה שבי חיה ובועטת, מחזקת ואוהבת, ושלוחת לי מסרים על החוזקים שיש בי שחלילה לא אשכח. אותה הילדה הקטנה שבי לחשה לי בתום ההופעה:
" קומי, לכי אליה, תאמרי לה עד כמה היא משמעותית לך. אין לך מה להתבייש"
אז נעניתי לה וקמתי. וניתנה לי הזכות לפרגן לאישה המופלאה הזו, שהחזירה לי חיבוק וחיוך ותמונת סלפי להנציח את הרגע. וידעתי שלא יעבור הרבה זמן עד שאנציח את הרגעים הללו על הכתב.
ועכשיו – תורך…
ספרי לי, מי הם גיבורי הילדות שלך? מי היו אלה שנתנו לך כוח ושמשו לך השראה בימים שהעולם נראה כל כך גדול מלהכיל? על מי את יכולה להצביע בדיעבד ממרום גילך שהיה שם בשבילך וריפד את ילדותך?
מחכה לסיפורים שלך,
חיבוק ענק
קלריסה
