בגודל טבעי

לא תמיד אהבתי להצטלם. במאה הקודמת שבה נולדתי (מה לעשות, 1966 זה במאה הקודמת…), במחוזותיי, המצלמות היו מאוד נדירות ואם כבר היו מצלמות אז הן היו מאד מסובכות לתפעול והתמונות שיצאו מהפילים היו בשחור לבן. לא רק זה… לפתח את הפילם עלה כמעט כמו המשכנתה של הבית ובסוף היינו מקבלים ערימה של גלים אפורים מטושטשים והיינו יושבים לנחש מי הדוד ומי הדודה ואיפה האף שלי בולט מאחורי מה שנראה כמו התלתלים של אחי.

ובכל זאת. אי אפשר להגיד שלא צילמו אותי. צילמו אותי. בטח. גם הייתי הבכורה וגאוות הסבים. אז צילמו. אבל בחסכנות.

התפתחות טכנולוגית בצד אדישות

אחר כך הגיעו ימי מצלמות הפוקט. גם אני קיבלתי אחת כזאת ליומולדת. קליק קלאק ויצא לך יופי של משהו דמוי ציור-צבעי-מים מטושטש שאחרי כמה שנים דהה לגמרי. יש לי אלבומי נעורים ואהבות ראשונות שבכולם כאחד לא ברור בדיוק אם אני מחייכת מאושר או בוכה משיברון לב.

ואז עם הזמן המצלמות השתכללו והפכו פשוטות יותר לתפעול וזמינות כמעט בכל בית. אבל אני כבר הייתי די אדישה. צילמו טוב, לא צילמו גם טוב.

הפשלה שבטיול אחרי צבא שלי (הטיול האמיתי אחרי צבא)

אני זוכרת את הטיול שלי כתרמילאית לדרום אמריקה. כמה קשה עבדנו כדי לחסוך את הכסף לטיול הזה, וכמה התרגשות ליוותה את התארגנות לקראתו. לקנות תרמיל, באיזה גודל, שק או מזוודה, איזו גזיה, שקי שינה, אוהל…שלא לדבר על נעלי ההרים שבשבילם נסעתי במיוחד לגבעת השלושה לקנות את הנעליים החומות עם השרוך האדום שהיו אז שיא האופנה בין הקשוחים שטיילו ביבשת הדרומית.

הכל קנינו. על הכל חשבנו.

חוץ מ…

כשנחתנו בלימה שבפרו, עדיין לא שמנו לב שהיא חסרה ורק אחרי יומיים, בדיוק לפני שעמדנו לצאת לטרק בנוף משגע מהכפר הוארז שבהרי האנדים, קלטנו שאין לנו מצלמה. לך תמצא משהו נורמלי בכפר קטן מאוכלס באינדיאנים מהורהרים. בכל זאת לא ויתרנו ואחרי כיתות רגליים ארוך, מצאנו מצלמה מימי הסבתא, שצילמה בצבע והרגשת ההצלחה הייתה אדירה.

אז כן, לא לדאוג. יש לי אלבום לא רע מימי דרום אמריקה עם תמונות מאוד יפות דווקא. אבל כשמסתכלים מקרוב רואים שברוב התמונות יש נוף. רק נוף. פה ושם אפשר לראות אנשים שאיתם טיילנו. ואילו אני? אני מופיעה לעיתים. רחוקות מאוד. ספק הייתי שם, ספק לא… ואם אני כבר שם, אז הגוף מכוסה והחיוך ספק שמח ספק מאולץ מזה שנתפסתי על ידי הצלם.

מה מסתתר ברקע של "אהבת" מצלמה?

אתן בטח מכירות את זה שבתמונה אנחנו לא תמיד נראות לעצמנו בדיוק כמו שאנחנו חושבות שאנחנו נראות. המראה בבית תמיד מאד ידידותית וההשתקפויות שלנו על פי רוב מספקות. בייחוד כשעומדים שעות מול המראה ועושים פוזות שמכניסות את הבטן ומסובבות את הרגליים כך שהן נראות הכי רזות.

אני כמעט בטוחה שכשהייתי ילדה קטנה ותמימה זה לא הפריע לי. להפך. אבל עם השנים והאמירות, שכולן באו ממקום "טוב" כמו:

"איך את נראית?", "למה את לא מגדלת שיער?", "אולי תסתפרי", "כמה את אוכלת", "יא משקפופרית אבו ארבע"

ועוד כל מיני כאלה ואחרים, פתאום המראות וההשתקפויות בחלונות הראווה התחילו להפריע. הס מלהזכיר את תקופת ההריונות עם איברי גוף שגדלו לממדים מפלצתיים שרק רציתי להסתיר, והגוף, שגם ככה לא היה ממש ישר (כדי להסתיר את החזה של נערה מתבגרת), הלך והתכופף והסתיר את עצמו. עד כדי כך שכל נשמה טובה (בייחוד אלה מהמשפטים הקודמים) טרחו לטפוח לי על הגב ולהגיד – תתיישרי!

לא רק הגוף מתכופף

ואז, באופן לא מפתיע, יחד עם כיפוף הגוף – בא גם כיפוף הנפש. ומאותו מקום בדיוק:

"אני לא מספיק טובה", "היא יותר טובה", "מה כבר אני שווה", "מה אני אעשה עם עצמי"

ועוד כמה כאלה שלא נעים לי להזכיר.

תחשבו איזה סיוט זה היה בשבילי, אימא צעירה, להצטלם עם הילדים החמודים והמקסימים שלי…

אז כן, גם מהתקופה הזו אין לי הרבה תמונות.

המהפך

כדי לקצר ולהגיע מהר לסוף הטוב, אספר לכן שבערך בגיל 40 הדברים התחילו להתהפך. לא רק בגלל שרזיתי ופתאום לא היה אכפת לי לראות את עצמי בכל מקום (כי זה לא מספיק! וכנראה בגלל זה שמנתי שוב ורזיתי שוב וחוזר חלילה), אלא שהגעתי לעולם הרוח והמודעות… התהליך אמנם לא היה מהיר, אבל המשקפיים הפנימיים שלי התחילו להתנקות. דרך תהליכים של קול, דמיון, כתיבה, ועוד.

זה היה איטי להחריד ועדיין לא ממש מושלם אבל למדתי לזהות שכנראה יש לי ערך.

יש לי ערך ואפילו רב מאוד!

לא רק שאין לי מה להסתיר – יש לי מה לחשוף והרבה!

ולא. זה לא (רק) בגלל שפגשתי אנשים שהעריכו אותי, אלא אני התחלתי להעריך את עצמי! ונחשו מה קרה?

נכון! התחלתי להצטלם!

ב-2011 הגעתי בפעם הראשונה לסדנה במדבר. עם הסמארטפון המקרטע של הימים ההם… ופתאום רציתי להצטלם! ואווו כמה שרציתי. יחד עם תהליכי הרוח, נפתחה לי צ'קרת הצילום! באותה סדנה הצטלמתי המון והכנתי סרטון ופרסמתי בפייסבוק (שגם בו עשיתי צעדים ראשונים ולא פשוטים בחשיפה עצמית) (!!!)

ואחרי כל הסיפור הזה, שיש לו הפי אנד מסוים שכזה, חשבתי שזהו. הנה. נפתר העניין. אני מסכימה/רוצה/שמחה להצטלם. מצטלמת כל הזמן. מפרסמת בפייסבוק תמונות של עצמי. ובאופן כללי די מרוצה מעצמי.

אז חשבתי…

הסיפור שאינו נגמר

עד שלפני כמה ימים, פינקתי את עצמי בראיון מצולם שהתחיל עוד קודם בסשן של איפור מקצועי לכבודו. הרגשתי על הגובה (ממש מילולית – בקומה ה 58 מעל תל אביב, אבל זה כבר לסיפור אחר). הייתי והרגשתי בחגיגה של ממש. בסוף הריאיון ביקשתי להצטלם עם המראיינת. מתוקה שכזאת, ענקית שכזאת, מקצועית שכזאת ויחד עם זאת, נמוכת קומה. ומה אתם עושים כשאתם מצטלמים עוד אנשים? מצאתי את עצמי מכופפת לגמרי כדי להתאים את עצמי אליה…

המהממת הזאת, עצרה את הצילום ושאלה:

"למה? למה את מתכופפת? תזדקפי! את לא צריכה להתאים את עצמך לשום דבר ואף אחד! תצטלמי בגודל טבעי!"

והמשל נמשל והמבינה תבין.

המסר המשל והנמשל שלי אליכן

תהיי את, בכל עת בכל מצב. תמיד זקופה ובגודל טבעי. את לא צריכה להתאים את עצמך ל…, את לא צריכה להסתיר/להסתתר, את לא צריכה להישען.

את הכי יפה כשאת, את…

בגודל טבעי!

*** תודה לך נועה ענתבי גלילי היקרה – על התובנה הזו

(ועל עוד הרבה דברים שעוד יבוא זמנם לצאת לאור)

באהבה ענקית

מיכל