אשת השנה ליום האישה הבינלאומי
8 במרץ 2019
האישה שנבחרה מטעמי לאשת השנה ביום האישה הבינלאומי לשנה זו היא
אמא שלי.
אני רוצה לעשות לכן הכרות עם האישה המיוחדת הזו. המעטתי לכתוב עליה עד עכשיו בעיקר כי היא לא כל כך בקטע.
למה עכשיו?
עכשיו, הכי עכשיו, זה פשוט מתבקש. ב 18 בפברואר השנה, היא התאלמנה מבעלה (אבא שלי…) אחרי 52 שנות נישואים, אחרי 52 וקצת שנות חברות. אחרי 52 שנים של לחלוק מקצוע וקליניקה. אחרי 52 שנים של הכי ביחד שיש. היא הייתה למענו בזמנים טובים מאוד ובזמנים קשים מאוד כשבחלק מהזמנים הקשים היא אפילו לא שיתפה ו/או ביקשה עזרה… ועם חלוף השנים בתוך הלב הרחב שלה ובתוך הראש המעשי שלה היא ידעה… שיום יבוא ואבא לא יהיה יותר. כמו הכינה את עצמה מתוך הכרת חוקי היקום, שאנשים לא חיים לנצח. כשקיבלנו את הבשורה המרה על אבא בבית החולים בה נאמר לנו שזהו זה… בחרנו לא לספר לה. אבל עליה אי אפשר לעבוד. היא ידעה ובחרה לא לספר לנו בחזרה שהיא יודעת. אנחנו שמרנו עליה והיא שמרה עלינו בחזרה.
מי ומה היא האישה הזו?
מעבר להיותה סמל ומופת להסתכלות לחיים בעיניים, מעבר להיותה מעשית ועניינית, מעבר להיותה חזקה ושורדת, מעבר ליכולות הנתינה האין סופיות שלה, מעבר להכל היא עוד הצליחה להפתיע אותי. קצת אחרי שקמנו מהשבעה, באחת מני אלפי שיחות הטלפון שלנו היא אמרה לי בדמעות:
"אני מבטיחה לך ולי שאנצל לטובה כל דקה וכל רגע ממה שנותר לי לחיות עלי אדמות."
אימא שלי, שושנה אורבך, בת 83.
אמרה ולא הוסיפה.
אמרה את זה, כנראה, לא רק לי.
ואני בוחרת להעביר את זה הלאה לכם, לכל מי שהטקסט הזה יגיע אליו.
מה היא בעצם אומרת לנו?
נא לא לחכות לדרמות מיותרות או דרמות שהיקום מספק לנו כדי לבחור לחיות על מלא.
ולו בשביל הרגע שבו נגיע (כשנגיע בבריאות טובה ל-120) לסוף המסלול, נוכל להביט אחורה בגאווה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שאנחנו יכולים ולא בזבזנו את הזמן על דברים מיותרים.
#החיים_ממשיכים
#לחיים
#אמא_שלי
#השראה_יומית
#יום_יום האישה_הבינלאומי
אהבה גדולה,
קלריסה
