קובלאם
התחנה האחרונה במסע לדרום הודו. חוף צבעוני ושמח ממש לפני הנקודה שבה הים הערבי מתמזג עם האוקיינוס ההודי. סופסוף מרגישות בטוחות עם התפריט המקומי שכולל הרבה פירות ים ודגים. המבט מסתכל החוצה אבל גם מציץ פנימה לבדוק איך זה מרגיש לי. האם זה טעים לי יפה לי נחמד לי מובן לי רצוי לי. מסע אל הדרום הרחוק מרגיש כמו לקצה העולם ועוד מעט חוזרים חזרה…
אחרי הצוקים המחייכים של ורקלה ועשרות החנויות הצבעוניות שפזורות לאורך הצוק, נראה לי ששום מקום בעולם לא יכול להשתוות לחוף.
ארוחת בוקר אחרונה ב .caffe de mar קפוצ'ינו גדול עם קצף, פנקייק בננה ואננס ומיץ תפוזים טרי מוקצף בטעם אננס… באמת יהיה קשה להשתוות לכאן.
המונית כבר מחכה בפתח של אושיאניק ביצ' ריזורט. סג'ו, המנהל החייכן כבר עוזר להעמיס את שלל הפקלאות שלנו.
מונית מרווחת ואחר כך מתברר שגם ממוזגת. יאללה קובלאם, חלק אחרון בטיול. אנחנו באות!
החייכן מאושיאניק הבטיח תשלום בכרטיס אשראי. מצב הכסף פה הזוי למדי… אז הוא שלח אותנו לשלם בחנות מוצרי החשמל של קרוב משפחה בעיירה ורקלה. לאחר שסקרנו שלל מכונות כביסה ומקררים קטנים הגענו סופסוף לדלפק והגיע הזמן לשלם. כמובן, שזה לא פשוט וצריך לחשב שוב ושוב את הסכום וגם להתקשר לסג'ו ואז… סוף סוף הכרטיסים עוברים ויאללה לדרך.
הכספומט המקומי מסכים להוציא רק 2000 רופי לאדם בעמלה של 200…
נחליף בהמשך. אנחנו אופטימיות… לי יש מספיק רופי וגם כרטיס אשראי.
עוד שעתיים וקובלאם.
שוב כבישים מאובקים משאיות אוטובוסים קיוסקים עם שקיות של חטיפים. והגענו.
בכביש תלול ומאובק מקדם את פנינו בניין מאד יפה מצופה לבנים אדומות. כל החדרים גדולים ממוזגים יפים עם מקלחון ומרפסת ונוף לים. וחוף ים צמוד! התפנקנו הפעם…
יוצאות לחפש את הים והחוף בתוך שלל החנויות הרגילות. איך זה אף פעם לא נגמר…
חוף הים של קובלאם. המגדלור מאחורינו. אני מתאכזבת. נראה לי חוף ציבורי עמוס וקצת ג'יפה. בא לי שוב את ורקלה… מה שקשה בחופש, זה הצורך להתחיל ולהתרגל כל פעם מחדש. לא שאני מתלוננת!
יושבות לנוח ולארוחת צהריים מאוחרת במסעדת crab club. טעים! סיזלר לוהט ובו שני כרובים ממולאים בדגים ירקות ורוטב צ'יקן טיקה ובריאני עם שרימפס ויוגורט ושפע סלטים. כל זה מול החוף שבו מצלמים כרגע סרט. מלא סקרנים ותיירים, כולל אני, שעומדים לצפות ולצלם בחורה בסארי כתום שעומדת בתוך המים, בחור בחולצה כתומה שקופץ קפיצות קרב ופסנתר כנף(!!) ששרך משתלשל מעליו… ובמאי שצורח הוראות ברמקול. הזוי…
סיבוב קצר לאורך החוף הופך אותי ללימונית סחוטה. רק מקלחת תציל אותי עכשיו. ואני עדיין לא בטוחה שאשתכנע לאהוב גם את החוף הזה… נראה מחר
