ורקלה ללא הפסקה
כיף שאפשר לקום רגוע. שרידה הנהג לא מחכה בחוץ… אין בעצם שום דבר דחוף לעשות, חוץ מאשר ללכת לספק את עצמנו. לחפש מקום טוב לעיסוי אירוודי, ללכת לשיעור יוגה (לא אני ♥), לבדוק אם הקפה עוד טעים בבית הקפה "שלי", לבדוק אם שורת החנויות הבלתי נגמרת לאורך הצוק בעצם נגמרת איפה שהוא, ועוד ועוד ועוד בדיקות ומחקרים שווים.
עוד שאלות למשל, אם כדאי לקחת שיעור בישול או ללכת לבדוק מה עושים בשיעור המדיטציה ובכלל מי זה האיש המוזר שמסתובב ברחוב עם רמקול ושר שירי הארי קרישנה וכמה תעלה לי הבוקר השימלה שאתמול התמקחתי עליה ללא הצלחה אבל נראה לי שעייפתי את המוכרת? כמה כמה כמה שמלות, חולצות, חצאיות של דזיגוואל אני עוד אקנה פה??
אז הבוקר התחיל. ארוחת בוקר בעצלתיים ואחר כך – פיצול. דיון ארוחת הבוקר הסוער בשאלה האם קודם ים ואחר כך קניות או להיפך, פיצל אותנו לשני זוגות. האמת, שבסוף נפגשנו כולנו אחר הצהריים בחוף, נתונות למבטים הבלתי פוסקים של הצעירים ההודים ואל מול שקיעה מדהימה שגורמת לי לחשוב שוב אם בכלל כדאי לחזור מכאן אי פעם…
שקיעה בחוף כל ערב. וכל ערב משהו בי רוצה שהשמש תישאר אדומה עוד קצת… שלא תעלם .. שיישאר עוד אור. שהמים ימשיכו לנצנץ בדמדומים, שלא ייעלמו אל תוך החשיכה וישאירו אותי רק עם קולות הגלים המתנפצים. כל ערב אני לומדת מחדש על מחזור החיים. זריחה, שקיעה ושוב זריחה ושוב…
ברגע שהשמש שוקעת נדלקים האורות, הדייגים מציגים את שלל ארוחת הערב והמסעדות מתמלאות בקהל שחוגג את עצם קיומו. אז אני רוצה גם וגם. לחגוג עם השמש באור וגם לחגוג בלילה. ואז לישון ולהתחיל מחדש….
