כריסמס במונאר
שקט של בוקר. רחוק מהבית. חנוכה מרי כריסמס חגים עושים לי הרגשה של געגוע. עולם חדש, אחר, מתחיל כל יום. סחרחורת של צבעים וריחות אנשים וקולות. ברקע פעמוני כנסיית הכריסמס ומלמטה ריחות הטיגון של הסמוסה. כל מה שבלתי אפשרי ומתקבל על הדעת קורה פה. אמש רקדנו מסביב למדורה עם חבורת הודים חבושים במצנפות של סנטה קלאוס, זיקוקים ואורות האירו את השמים והבוקר מתחיל במראה מטעי התה הנהדרים מתחת לחלון.
התעוררנו במיטה העגולה, יד ורגל באוויר, ישר אל הנוף הירוק בחוץ שמקיף את החדר ב 180 מעלות. הירוק הזה מעורר אצלי את הצורך להישאר לבד היום. לא רוצה לראות את האוטו של שרי-דה, לא רוצה נסיעה בכבישים. לא רוצה לעצור במוזיאון לתיירים. מחפשת את השקט שלי במקום הקסום הזה. בשביל זה הגעתי…
זו הפעם הראשונה שהחבורה מתפצלת. איריס ודלית יוצאות עם שרי-דה לסיבוב קצר במטעים ובמוזיאון התה. מירי ואני נשארות לשיחת נפש במרפסת. יש הרבה מה להוציא היום. תסכולים ועצב וכל מה שעולה במסע כזה. ארוך ורחוק מהבית. מזל שיש לי מירי…
אחר כך מתלבשות יפה ויוצאות ברגל לגלות את האזור. הייתה לי מחשבה לחזור לאיזה כפר שראיתי בדרך. אבל חם ולמי יש כוח ללכת הרבה… אז אנחנו מסיירות באזור ולבסוף עולות על טוקטוק ישן, עם נהג שלא דובר אפילו מילה אחת באנגלית. בתנועות ידיים ומימיקה אנחנו מסבירות לו מה אנחנו רוצות: קח אותנו לתוך המטעים… מסובך? הנהג מהנהן בראשו ומתחיל לנסוע בטוקטוק הרועש והמעשן. נוסע נוסע נוסע מי ידע לאן… המטעים כבר מזמן מאחורינו…
לצעוק אני יודעת, אז "סטופ" אחד עוצר את הטוקטוק בחריקת בלמים. מבטים עצבניים לאחור משכנעים את הנהג להסתובב ולהשאיר אותנו בליבו של מטע תה ציורי. איזה יופי!!! עכשיו עשינו את שלנו….
ועכשיו הכל רגוע… ואנחנו בטיול רגלי בתוך ציור. שקט ושלווה בראש, והלב נפתח. בשביל זה באתי לכאן. את זה אני אוהבת.
בדרך חזרה למלון המצחיק שלנו, אנחנו קונות כרטיסים למופע אחר הצהריים – קטאקאלי, מופע הודי קלאסי שאופייני לאיזור, משחקי אלים שכולם מכירים ואוהבים. אבל לפני המופע, חוזרות למלון לפגישה מרגשת עם איריס ודלית (התגעגענו) ולשנ"צ מנוחת צהריים חביבה.
אחר הצהריים מתלבשות יפה ויוצאות למופע… לא צפינו לאולם צפוף ומיוזע מלא בהודים צוחקים וצועקים. על הבמה דמויות האלים ההודים וביניהם קאלי העצבנית ועוד כמה שדים צבועי פרצוף שמשתוללים על הבמה. מזל שהשקענו במקומות בשורה הראשונה… אנחנו בהלם תרבותי. אני מנסה להבין, להסביר, אבל בתכלס לא נולדתי בהודו אז ריבוי השחקנים כבר מבלבל אפילו אותי.
בסוף מחיאות כפיים סוערות ואנחנו נדחסות יחד עם עשרות המיוזעים בדרך ליציאה. את דלית איבדנו בדרך. ההמון סחף אותה למופע נוסף….
זה הלילה האחרון שלנו עם שרי-דה. מחר הוא לוקח אותנו לקוצ'י בחוף המערבי וחוזר חזרה הביתה למספר שעות לפני שמתחיל סיבוב חדש… הוא לחוץ. נסיעה ארוכה מאד לפניו. אותנו יוריד בקוצ'י אחרי ארבע שעות מתפתלות ואז יש לו עוד 10 שעות הביתה…
ואנחנו? אנחנו נשארות לבד. סופסוף. זה באמת החלום שלי. בלי אוטו בלי נהג בלי תוכנית. סופסוף כמה לילות רצופים באותו מקום. אנחנו מותשות מהנדודים. החלטנו להישאר בקוצ'י חמישה לילות. איזה כיף!!!!!
בעיה קטנה שטורדת אותי בלילה היא שיש לנו מקום רק לשני ליות בגסט האוס שהזמנו. עכשיו זו נראית בעיה קטנה, שקצת מעוררת אותי בלילה… מחר נראה מה יהיה…
ערב אחרון בסויטות. פתיחת טארות ושיחת נפש אל תוך הלילה. איזה כיף טיול בנות… לא חשוב הגיל, חשוב רק התרגיל ))
