קומאבקונם
נפרדות מאזור החוף המזרחי של הודו ואנחנו בעקבות נהר הקוורי, זורמות אל החוף המערבי ואל הים הערבי… מעמיקות אל תוככי טאמיל נאדו. אל המקדשים הצבעוניים, אל האנשים החייכנים ורבי הגוונים, אל שדות האורז הירוקים הבלתי נגמרים.
קשה לי לקום בבוקר לעוד יום של נסיעות… זה הבוקר השלישי ברציפות שאנו קמות ואורזות ויוצאות למלון חדש וליום אינטנסיבי של נסיעות. תכננו לבלות את שני הלילות הבאים באותו מלון שאיריס בחרה עבורנו בקפידה, מלון ספא מפנק…. אבל לצערנו המרחקים ההזויים בין העיירות שבדרך (45 ק"מ שהם שעה וחצי נסיעה) וטעות בחישוב שלנו, הבהירו לנו שעדיין לא הזמן לשבות. למסע יש קצב משלו ועוד יום של נסיעה ואריזה מחכה לנו… ארוחת הבוקר של ראבי הייתה מדויקת למה שהזמנו אתמול אבל מאכזבת למדי עם קרואסונים יבשים וקפה די דלוח. אשתו חייכה אלינו מרחוק מהמטבח. מעניין, כמה שראבי היה פתוח וקולני איתנו, כך היא נשארה מאחור, לא ראינו לא שמענו…. החיוך שלה מהמטבח הזכיר לי פתאום שגם היא שם, מאחורי הקלעים ובעבודה הקשה. עצוב קצת הפער הזה. בהמשך הדרך נפגוש עוד נשים הודיות, שתופסות מקום יותר משמעותי בחזית המשפחתית. אבל היא הראשונה שלנו ואפילו את שמה לא ידענו…
נפרדנו בחיבוק מהאישה והחיוך. כמתנת פרידה קיבלנו כולנו זר של פרחים לבנים ריחניים בשיער. איזה כיף! "תכתבו עלינו דברים טובים בטריפ אדווייזור" ביקש ראבי. בטח! שיהיה… עוד כמה תמונות עם המשפחה המלכותית ועם החדרים הצבעוניים שלהם ויצאנו לדרך…
השמש מחייכת וגם הפרחים בשיער. ביקשנו משרי-דה שלנו לעצור בשדה אורז ולבדוק מקרוב מהם הגרעינים הלבנים והאהובים עלינו וכיצד הם גדלים. כהרגלנו, בטיול אחרי צבא מה שמעניין אותנו זה התמונות…
טוב ומלא שמן אירוודי. עוד יום מחשיך אל תוך מציאות של חופש בלתי נתפס…
