31/12 באשראם של אמה המחבקת
סוף השנה. סוף לפנטזיות. חלומות לא תמיד מתגשמים בדיוק כמו שרצית. נצחון החומר על הרוח.. קצת אחרי אמצע הדרך. כתבתי ביומן "מיציתי. אני רוצה הביתה". גם בטיול אחרי צבא של גיל 50, יש רגעים של אכזבה, כעס, ייאוש, געגועים…
את הנסיעה אל האשרם של אמה המחבקת באמריטפורי תכננתי עוד לפני שתכננתי את הטיול. זה היה הבסיס שעליו נשען כל המסע שלי – לחוות קצת חסד ורוח, לפרוץ גבולות, לקבל חיבוק מהמאמה הגדולה שעסוקה בלהקל על כאבי העולם ובדרך לחבק מליוני אנשים. אני, שמגיעה לסדנאות ומצהירה ש"הגעתי בשביל החיבוקים", אראה ואחווה מקרוב את ה"מאסטרית של החיבוקים"!
פרידה קצת עצובה מסוניה ויוסי-ריף רף. 4 בקרים של חסד וחמימות, חיוך ועזרה בכל שביקשנו. נכנסו לנו ללב. עוד קפה אחרון, לחיצת יד ותמונה ויצאנו לדרך. ההתרגשות בשיאה והנסיעה עוברת במהירות. הנהג השמנמן שלנו שתקן אבל דייקן ובדיוק בשתיים אנחנו נכנסות בשערי האשרם של אמה באמריטפורי. מלאות תקווה, ציפיה וסקרנות.
ירדנו מהרכב לתוך עולם אחר. ארבעה מגדלי ענק בצבע ורוד בסגנון שכונה ניצבים באמצע הג'ונגל, על שפת הים בלב תעלות המים של קרלה. תפילות בקולי קולות מושמעות ברמקולים בכל זמן ועוטפות אותך באווירה של עולם אחר. מכל עבר הודים ותיירים לבושי לבן או לפחות שרוואלים. הכל מתוקתק להפליא והמון מתנדבים שיעזרו לך בכל שאלה ובקשה…
כבר ברגע הראשון הבנתי שהגענו בזמן הכי מטורף שיכול להיות. הפקיד המתנדב בעמדת הרישום סיפר שכמעט 2000 איש הגיעו לחגוג את ערב ראש השנה באשראם. מיד הבנתי שהטופס האינטרנטי שמילאנו עם בקשה לחדרי וי איי פי הוא בדיחה. הבחור שלף מפתחות ובישר לנו שכולנו יחד בחדר עם מקלחת במעונות הסטודנטים שהם חדרים מאד בסיסיים. הוא הציע שנתייחס לזה כמו קמפינג…
פשוט בגלל שהחיבוק לא הספיק כדי למצוא את הרוח שלי. גם לא הסקרנות והראש הפתוח שהצליחו לנצח את האתגרים הפיזיים. להתגבר על האנטי של חברותי, את זה לא הצלחתי לעשות. מה שאומר שגם בגיל 50 הילדה הקטנה שבתוכי עדיין מחפשת את האישור מבחוץ להיות מאושרת. מעניין…
את הלילה העברתי בקומה השניה של מיטת הקומותיים בלי דקה של שינה. כל הגוף כאב מהמזרון הדק והראש עבד שעות נוספות על מה שעבר עלי…
מחר יהיה יום חדש…
