ג'ו צ'רצ' (או בעברית – בית הכנסת של קוצ'י…)
היום השלישי בקוצ'י. אני מרגישה שאני נמצאת בתוך כדור לוהט של תערובות בלתי אפשריות. אסלם, נצרות, הינדואיזם ואפילו בית כנסת יהודי מתפקדים יחד בשילוב ובכבוד. כולם מבקרים במקדשים של כולם. לבית הכנסת קוראים "ג'ו צ'רצ'", ההינדים חוגגים את כריסמס יחד עם הנוצרים והנוצרים באים לצעוד בפסטיבל של המקדש ההינדי המקומי.
אצלנו בארץ קוראים לזה "חג החגים". פה זו פשוט המציאות היומיומית. גם וגם זה אפשרי. כולנו בני אדם ואם אפשר לחגוג את כל החגים של כולם אז יאללה בלגן! אני בעד…
השכמה חופשית ממש פרועה הבוקר. ברבע לתשע איריס מלמלה לי בוקר טוב ואחרי עוד שעה של התהפכויות יצאנו לארוחת הבוקר שכללה הפעם טוסט, חביתה, יוגורט, בננות ומיץ אננס…
היום היעד הוא הרובע היהודי ובית הכנסת – ג'ו טאון וג'ו צ'רץ' בלשון המקומית. פעם היתה כאן אוכלוסיה יהודית שכבר עלתה מזמן לארץ והיום יושבים כאן כמה יהודים זקנים והמקומיים הפכו את עיר היהודים לאיזור תיירותי ממוסחר ומלא חנויות מזכרות. אבל… עוד חזון למועד, כי ההליכה ברגל לכיוון עיר היהודים, עוברת בפאלאס רואד. רחוב הודי אותנטי אמיתי ונושם, מרתק ומלא חנויות של שטויות, בגדים ונעליים שהמציאו במיוחד בשבילנו. הכל מקומי אגב ולא פגשנו אפילו תייר אחד שם…
4 שעות צעדנו ברחוב הארמון, מציצות בכל חצר ונכנסות לכל חנות. טוב כמעט… לצורך נשיאת הרכישות הצטיידנו כולנו בסלי ענק שהתמלאו במהרה. המקומיים שפגשנו בדרך הכינו אותנו לפסטיבל שיתרחש פה בשעות הערב. רשמנו.
לא טוב להסתובב על בטן ריקה. צדה את עינינו מסעדה מקומית עמוסה, בה הגישו שלל מנות טאלי צבעוניות טעימות וזולות להפליא. אכלנו דוסה צ'פאטי ואורז מלווים בשלל ירקות ורטבים שזרמו בלי הרף לצלחת. החשבון הסופי לכולנו כולל הסבן אפ, 450 רופי… נשבענו שעוד נחזור לכאן. פאלאס רואד מסעדת סרי קרישנה.
עוד כמה חנויות והגענו לג'ו טאון – מדרחוב צבעוני עמוס בחנויות מזכרות וכתובות בעברית, חנות עם כיפות ומגן דוד ובסופו בית הכנסת היהודי הפרדס.
בדרך ההודית המיוחדת, הכניסה לבית הכנסת היהודי, ללא נעליים בלבד. ממש כמו בכניסה למקדשים ההודים…
השומר שעמד בכניסה הקפיד על כך שאף נעל לא תיכנס לבית הכנסת…
ישבנו שם, נהנות מהשקט, מתרגשות בליבנו מהאווירה, מארון הקודש וההיכל, משלל המצבות השחורות שבחוץ. שריד אחרון לאוכלוסיה שנעלמה מפה, מהעיר שבה הרמוניה בין הדתות היא לא רק מילה…
כשיצאנו משם, דביקות למשעי, היינו למוקד משיכה למוכרים מהמדרחוב הנחמד שמוביל לבית הכנסת בעיר היהודים. בסוף נכנענו ללחות ולעייפות ולתוכניות הערב הצפויות ונסענו למלון.
לעת ערב חזרנו לפלאס רואד לפסטיבל מקומי שהוזמנו אליו בבוקר. עשרות מתופפים וכלי נשיפה דמויי מגל קידמו את פנינו בפלג גוף עליון חשוף ומזיע. נושאי מנורות אש דמויי חנוכיה (התאים לנו בול) וגולת הכותרת: שלושה פילים מקושטים זהב עליהם רוכבים ורוקדים עוד ברהמינים לבושי לונגי מוזהב. הלמות התופים וחום האש, ההמונים ברחוב בצבעוניותם הססגונית. הנשים העומדות ובידיהן מנחות דולקות, ממתינות בשורה להגשת השי לפילים.
המומות יצאנו משם כמובן לסגור את היום בארוחה – הפעם בסגנון מומו טיבטי. לקראת סוף הערב חזרנו ללינדה שלנו לאסוף את הכביסה שמסרנו לה. היתה בנו אשליה לקפה ושיחה נוספת עם האישה החזקה והדעתנית הזו. אבל לינדה היתה עייפה.. אחרי בישול ואירוח ל 12 איש ושלחה אותנו חזרה לביתנו בפיהוק גדול… לילה מקושט בכוכבי חג המולד ליווה אותנו לשינה טובה.
את תוצאות הכביסה המהוללת, הראשונה שמסרנו פה, רואים עד היום בצבעוניות החדשה שקיבלו הבגדים שלנו…
