בדרך למונאר
חופש של הראש
וכל המחשבות
מתערבבות
אבל
בפנים יש איזה שקט
בתוך ההמולה
עוצרת לי לשבת
באיזו תחנה
יש פה איזה משהו
שאין לו שום מילים
תופר לי את הנפש ככה
מבפנים
בוקר שני מעל העננים. אני אחרי לפחות 12 שעות שינה. לא יאומן איך צנחנו אתמול למיטה. ניסיתי לקרוא בספר שהבאתי לי… וכלום. ככה זה כשפתאום מזיזים את הגוף אחרי שבוע של נסיעה…
מחשבות שחולפות לי הבוקר בראש: שוב אני בטיול מאורגן. שוב במלון היקר. ומה עם החושה שפנטזתי עליה עם ארוחת בוקר של מוזלי ופנקייק בננה? הקונפליקט הזה די מעסיק אותי במהלך הטיול – הפער הזה בין הרצון "להיזרק" כמו פעם, כמו באמת אחרי צבא, לבין הצורך שלי, במקום שלי, להיות במקומות קצת יותר טובים, נקיים, מאורגנים…לעשות את זה בסטייל… אין כאן אמת אחת או תשובה חותכת מה יותר טוב. רק התלבטות מתמדת…
חדר עם המיטה העגולה, רחצנו מעלינו את אבק היום ויצאנו חגיגיות לארוחה המלכותית, שם קיבל את פנינו השף בכבודו ובעצמו (גם הוא מהמשפחה…) והפציר בנו לטעום מכל המאכלים…
לסיום הערב הבלתי נשכח, יצאנו לרחבה שמחוץ למלון, שם הכינו מדורה לאורחים לכבוד הכריסמס שחל הערב. אבל… איזו מדורה עצובה… כי איש לא בא….
כמובן שנחלצנו לעזרה. עם מוסיקה הודית סוחפת יצאנו לרקוד אל תוך הלילה. תוך דקות נאספו סביב כללללל אורחי המלון ילדים נשים וטף. קצת רקדו בעיקר צילמו אותנו (כוכבות קולנוע. כבר שכחנו….)
נכנסת למיטה העגולה ומרגישה כמו גבירה אנגליה בהודו הקולוניאלית… את זה לא יכולתי לדמיין אפילו אם הייתי מנסה!
