יש לי שלושה ילדים בוגרים, (טפו טפו טפו חמסה חמסה שום בצל) הבכורה בדרך ל-23, האמצעית בדרך ל-22 והצעיר בדרך ל-18. לא שכחתי את שלוש בנותי ההולכות על ארבע: קימי, משי ולולה הן פשוט שייכות לפוסט אחר.
בהקשר של ילדי הביולוגיים, אני בוחרת לזכור סלקטיבית את השנים הארוכות שהקדשתי לגידול שלהם ואת הקשיים שליוו את המשימה הכמעט בלתי אפשרית של להיות אמא נטולת רגשי אשם ומחשבות טורדניות שמסתכמות במשפט אחד: "י-א-ללה שלי, אני מקווה שאני לא דופקת להם את החיים. במקרה הכי גרוע החסכונות של מסיבות הברית/ה ובת/בר המצווה ילכו לטיפול רגשי במקום לטיול אחרי צבא"
ואז חולפות להן השנים… ואז קורים המון דברים בפעם הראשונה…והם מסיימים בית ספר יסודי, רובם סיימו תיכון אחת סיימה צבא ובלי לקחת אתכם יותר מדי לעולם הפנטזיות שלי שבו אני חולמת בספרדית על נכדים ועל החזרה לעולם הקטנטנים שיאפשר לי לאחוז חזק חזק בחיים אולי תוך כדי שכחה של איך לעזאזל הזמן טס, כי זו סטייה גסה מהנושא שלשמו התכנסנו, אז נחזור לעוד דברים שקורים בפעם הראשונה.
ואז קורה עוד משהו בפעם הראשונה
משהו שלא משנה שהיה מונח כאירוע ידוע מראש על ציר הזמן , אי אפשר באמת לדעת איך המערכת הרגשית שלנו (שלי) תגיב כשהוא קורה על באמת.
"אמא, אני טסה לחצי שנה לאוסטרליה וניוזילנד." יאללה ביי.
בואו נזרע על ההכרזה הזו קצת מלח גס עם העובדה שלפני הנסיעה היא עבדה חודשים ארוכים למטרות מימון מה שאומר שהיא הייתה כל הזמן בבית. חווינו קרוב קרוב קרוב ואז בשנייה אחת… היא נעלמת לקצה השני של העולם.
שוב פותחת סוגרים ומשתפת שהתנהגתי מאוד יפה סביב העניין הזה. בגבורה שעליה אני צריכה לקבל פרס ישראל. רק שארבע שעות לפני מועד היציאה מהבית לכיוון שדה התעופה, נפתחה לי צ'אקרת הבכי למשך שעות ארוכות (24 ליתר דיוק).
והנה עפה לה הגוזלית הבכורה מן הקן להרפתקאות מכל הסוגים והמינים, והאמא המשחררת שאני טוענת שאני חייבת לעמוד מאחורי המילה שלי ולהתנהג בדיוק כפי שאני מדברת אחרת גאנדי יראה לי מה זה. אז אני גיבורה. שאין לתאר.
בעודי מברכת את אלוהי ה- WiFi והסים המקומי המאפשרים למסע שלה להיות נגיש לי דרך התמונות שהיא מצלמת ושולחת כמעט בזמן אמת, אני קורעת ברך בהודיה שאין לה סוף על המילים… על התובנות שהיא בוחרת לשתף, על כל הגדילה שלה במסע המופלא הזה:
"אמא, גיליתי משהו בטיול הזה אגב,
ובאנגלית זה נשמע יותר טוב אז שנייה…"
" ♥ Smile to the universe it's gonna smile back ♥ "
לא חולפות להן 48 שעות והיא מפנקת אותי בתובנה הבאה:
"אמא, גיליתי עוד משהו בטיול הזה אגב:
״הבעיה עם חיפוש אחר האושר היא שרוב האנשים טועים וחושבים שכדי להיות מאושרים עליהם לשנות את המציאות שבה הם חיים – במקום לבקש אושר על ידי שינוי המציאות, אפשר להשיג אותו על ידי שינוי הדרישות מה"מציאות", כלומר הפקת אושר ממה שיש."
ממש התחברתי לזה פשוט והייתי חייבת לשתף אותך…"
הוטסתי חזרה אל הימים ה"קשים" של הגידול שלהם. אל אותם זיכרונות סלקטיביים של השקעה למול קושי של עמידה על שלי למול ייסורי מצפון אין סופיים.
ורק מסקנה אחת אני בוחרת עכשיו לאמץ לי:
כנראה שעשיתי משהו טוב. וללכת אחרי הלב ולעשות משהו שממש אוהבים בלי לתת לקולות החיצוניים להשפיע חוסך ויחסוך המון המון כסף לטיפולים עתידיים.
יאללה, תודה לאל שאת כבר בבית. עם תובנות ובלי.
אמא
