בואי בחמלה אהובה. חמלי עלייך וסלחי לך על שאינך במיטבך בימים האלו. אהבי אותך על אף ולמרות ובכל זאת. כי את ראויה.
בוקר טוב אהובה, מה שלומך הבוקר? האם את מוכנה לחמול עלייך היום?
הרבה כוח נדרש ממני היום. אני עומדת לבטל את המסע לתאילנד שאמור לצאת בעוד חודש. חגיגה נשית לארץ החיוכים. כמעט שנה של עבודה ו -15 נשים נרגשות. והנה קרה מה שאי אפשר היה לדמיין… הכל ערוך ומוכן ויש צורך לבטל את הכל!
כבר שבועיים שאנחנו מדברות על זה. ציפי, שותפתי האולטימטיבית למסע הזה, ואני. רגע מעודדות ורגע מיואשות. רגע יודעות ורגע אבודות. החלטנו על תאריך בחינת הביטול וההחלטה – בסוף השבוע הזה. אולי יקרה איזה נס לפני החנוכה… משהו יקרה. אויבנו יתאדו וחטופנו יגיעו אלינו כולם יחד בשיירה דרך מצרים… וניסע לתאילנד עם שמחה גדולה בלב.
וזה לא קרה
כל יום מגיעים טלפונים מהוססים מנשים נוספות: האם כדאי? אפשר? לדחות? לבטל? ואני בסבלנות אין קץ אומרת להן שבקרוב נחליט ויהיה בסדר.
והנה לא בסדר!
אתמול אחרי עוד שיחה ועוד שיחה החלטנו שזהו. אין ברירה הגיע זמן ביטול. הלב צורב אבל אין ברירה. זה זמן מיוחד והכלל גובר על הפרט וצריך לחשוק שיניים ולזרום עם רוח האבל הלאומי ועם העצירה הפתאומית של המלחמה.
אז טיסות שהזמנו לפני כמעט שנה, מלונות שמחכים לנו כבר חודשים ארוכים, הכנות, פרנסה שמחכים לה בכיליון עיניים… הכל יתמוטט הערב כמו מגדל קלפים.
החלטנו על פגישת זום. כך נוכל להסתכל בעיניים, להישיר מבט ולומר לכולן אשת שעתיד לקרות. אולי לתת להן גם הזדמנות לשחרר קצת מהמועקה, לשחרר את הכזבה וביחד להדליק נר לתקווה. נשמע נהדר ובפנים… הלב רוטט.
הוא לא פוחד. לצערי כבר יש לנו נסיון בסדר גודל כזה של ביטולים. הוא רוטט מהמשמעות. ביטול. אין. אין עבודה, אין אותי. ומי אני בכלל בלי העבודה האהובה עלי? בלי הנשים/ האחיות שמלוות אותי? מי נשארת ממני?
בימים האחרונים עשיתי כמיטב יכולתי לתת. לתת לאחרים, להתנדב. להרגיש חלק מהקהילה. להרגיש שמתחת לפרצוף היפה שלי יש מישהי. בן אדם שרואים אותו. עשיתי לא מעט, אבל כוח לשתף את העולם בעשייה – לא היה לי. גם לא חשק. מתוך כך כאילו חלק ממני נעלם.
האם כשאני לא משתפת את עצמי ברשת החברתית רואים אותי? אני לא בטוחה…
בימים האחרונים אני מאד רגישה. הילדה הקטנה הרימה ראש. כל פגיעות הילדות שאמרו לי "את שקופה", "לא רואים אותך", הגיעו שוב. אתמול בכיתי שעה רק בגלל התעלמות מקרית ובטוח שלא מכוונת מצד חברה, שקרוב לוודאי לא הבינה אותי בכלל. אבל הילדה הקטנה לא יכלה להכיל והרגישה נטושה, נבגדת ושקופה ושום הגיון לא עזר.
אז כן. הפחד העצום שלי הוא להעלם.
לאט לאט דמותי תישחק. גם האנשים והנשים שבדרך כלל עוקבים וצועדים אחרי – ייעלמו מהנוף.
אם לא אעשה – לא אהיה קיימת
ואז הבהלה! אם לא אעשה לא אהיה קיימת!! מהר לעשות! למצוא דרך, למצוא כוח, למצוא יצירתיות! לעשות, לעשות, לעשות!
וכל כך אין לי כוח. על השולחן ערמות של דפים ורשימת משימות. לביטול, להחזרת כספים, לגניזה. עשרות דפים של שירים שאולי אשיר לחיילים, לנפגעים, לילדים…?
והפחד?
הוא מסתכל על הערמות ואומר:
לכי לשכב בינתיים
הכנסי מתחת לשמיכה
עצמי עיניים
שם לא קרה שום דבר
תמשיכי לחלום
תמשיכי לעוף
תמשיכי להגשים חלומות
לתכנן תוכניות.
מתחת לשמיכה…
ואני מסתכלת לפחד בעיניים. לפעמים אומרת "לא רוצה". יוצאת באומץ מעצמי ויושבת להתמודד עם רשימת המשימות כמו פעם. יוצאת החוצה להאכיל חיילים, להצחיק ילדים, לתמוך בעצובים.
ולפעמים… נכנעת. קורסת. נכנסת למיטה, למערה המוגנת. ודי….
ואת? האם את מוכנה להסתכל לעצמך בעיניים ולחמול… לחמול על הפחד, החרדה, רגשות האשם, העשייה, אי העשיה…? לחמול עלייך? כי מותר לך…
נהדרת שאת….
קוראת אותך בשקיקה
מיכלי אהובה, הכאב,גדול. אבל ללא ספק יגיעו ימים טובים. ונחדש את מסעותינו בארץ ובעולם. כרגע הכל ניראה ללא אופק. כולנו במערות הפנימיות של הנפש המכוסה בשמיכה עבה של חורף ודאגות. כרגע אנחנו במסע אישי ולאומי רצוף עצב ודמעות. אבל מבטיחה לך שהמסעות שלך/שלנו יצאו בגדול. אנחנו לא ניתן לך ולנו להתעלם. אנחנו נבנה את הנפש האישית והלאומית מחדש ונתחבר לימים טובים יותר. התקווה מנצחת!!!!