בוקר טוב אהובה מה שלומך? מוכנה לעבודה "חקלאית" הבוקר?
אצלי הכל בסדר חוץ מהעייפות הבלתי נדלית שאני נופלת איתה כל ערב וקמה איתה כל בוקר.
אני מניחה שאני לא היחידה בזמנים הכאוטיים האלה. העייפות היא תוצר לוואי של המתח והדאגה האינסופית שאנחנו חווים יום ולילה.
על אף העייפות ועומס מדומה של משימות, הבוקר אזרע כאן זרעים חדשים, זרעים לפרוייקט חדש שיקום ויתממש, בקרוב או ברחוק.
לפני כמה ימים, מישהי אמרה עלי שאני "בחורה בלי מגירה". אימצתי את התואר הזה. אכן, אין לי מגירות לשים בהן שירים או תוכניות. הכל מהראש וישר לשולחן העבודה.
כזו אני. תנינה, זיקית, בחורה בלי מגירה…
אז מה אזרע הבוקר?
בדרך כלל אני ציפור מעופפת בשמי העולם. נוחתת לרגע כאן ולרגע שם וחוזרת הביתה לאגור כוחות. עכשיו השמים סגורים ואפורים, לא מעודדים תעופה, ומצב הרוח הלאומי וגם שלי נושק לחול. אטמון זרעים באדמת הארץ שלי. שלנו. ואני מוכנה. מוכנה להשתרש ולצמוח כאן. להעמיק שורשים ולשמור את כישורי התעופה שלי לזמנים אחרים וטובים.
אתמול עשיתי מעשה. התקדמתי קדימה בעודי מביטה אחורה.
איך זה אפשרי? עובדה
הרדיו שטרטר לי בנסיעה ארוכה הבהיר את התוכנית בלאומית הבאה (אחת מהן…).
לפתוח בתי ספר וגנים לפליטי ארצי שלי, בים המלח, באילת ובמקומות רחוקים אחרים.
רוח הנדודים וההרפתקאה התעוררה בי. יחד עם הזיכרון של תעודת ההוראה שלי והגן הקסום שפתחתי לי מתחת לביתי, גן קטן וחכם שתמיד היתה לו רשימת המתנה גדולה יותר מגדלו.
שם, רק ניצה ואני, הסייעת הנצחית שלי, עשינו קסמים בחינוך זאטוטים. קראו לנו "גן מוקפד" כי הכל אצלנו היה כל כך מסודר והילדים תמיד עשו מה שהתבקשו בשקט ובשלווה. "גן של חיילים" כן. גם את זה שמעתי…
ואיך זה קרה?
פשוט מאד. מסגרת הכללים נקבעה מראש. ידועה ובלתי מושפעת או משתנה. כולם, החל מזיוי הקטן בן השנה ועד לגדולים שהיו כמעט בני שלוש ידעו בדיוק את סדר היום. מתי יושבים ומתי רצים, מתי קמים, אוכלים, ישנים, משחקים, יוצאים לחצר.
ובתוך המסגרת הם גילו את החופש האמיתי ולא היה להם צורך לצעוק או למרוד. כי בתוך הגבולות. כל השאר היה מותר. לכל ילד היתה זכות הבחירה על מעשיו ואפילו על צעקותיו. כי היה מותר לצעוק, למחות, לעשות בלגן. פשוט במקום אחר. ללא קהל. הקטנטנים שקלטו את העניין מהר מאד, היו מקמטים את המצח כשהבחירה הוצבה לפניהם. לפעמים בחרו לצעוק קצת מרחוק ואז לחזור רגועים למשחק ולפעמים בחרו לוותר ופשוט להישאר עם כולם.
מי שכאב לו, בגוף או בגעגוע לאמא, היה מחובק ומלוטף עד שהפסיק לכאוב. מותר לכאוב, לבכות ולהביע רגש. עד שהפסיק…
אתמול, עם הזיכרון הזה, נרשמתי לצו העת ולבקשת המדינה להצטרף ולהקים בתי ספר וגנים חדשים.
אני מצטרפת להרפתקה חדשה.
זו לא חזרה על העבר אלא עליה במעלה הספירלה של החיים.
ילדים זו שמחה ואני כולי בהתרגשות ותשוקה לקראת ההרפתקה החדשה.
עכשיו רק לזמן תשובה חיובית שתגיע במהרה במים הבאים.
והגננת תחזור לגן.
כי כמו שתמיד אמרתי – אפשר להוציא את הגננת מהגן אבל הגן לעולם לא יצא מהגננת.
אני מודה להתרגשות החדשה שלי
להרפתקה החדשה שמצפה לי
אני מודה לידיים הקטנטנות שיחבקו אותי בקרוב
לשמש שזורחת ושתזרח מעלי כל בוקר מחדש, אולי במקום חדש.
לניצחון הרוח על החומר, ויכלתה להיות גמישה ברצונותיה, ביכולותיה.
הזרע נזרע
הקרקע רוויה ומדושנת
וכך קורה!
ואיזה זרעים את זורעת היום?
