הנורא מכולם קרה ב 7 באוקטובר.
השבת השחורה עטפה את כולנו במסך שחור של אבל, שכול ופחד.
האם גם במצב הקשה הזה, ניתן לזהות נקודות של אור על המסך השחור שיתמכו בהמשך המסע הפרטי שלנו?
"נקודות אור על דף שחור", הוא בלוג אישי, אופטימי-עצוב, המזהה, בכל בוקר, את נקודות האור הפרטיות שלי ומזמין אותך למשימת אור אחת שתאיר לך את היום
בוקר טוב אהובה, מה שלומך היום?
בעיקר עייפה. מאיפה באה העייפות הנוראית הזאת?
עשרה ימים לאחר האסון. שש יממות מאז שחזרתי מהודו ואני עדיין חלשה ומפוזרת. לא שאין לי סיבה. אחרי שבועיים של הובלת המסע המדהים להרי ההימליה והגנגס ותוך כדי כך האסון שפרץ בארץ. ועוד יומיים של המתנה לטיסה במקום זו שבוטלה, להרים את עצמי עשרים וארבע שעות ביום במשך ארבעה ימים, להחזיק את הקבוצה, לדאוג למנהלות ולהכיל את כל הנשים שאיתי…
לא הייתי בטוחה אם יהיה לי כוח לרקוד היום. אז הרשתי לעצמי לתפקד במינימום. כביסות, קיפולים, טלויזיה. קצת חברות. ממש מעט.
ואז נועה כתבה לנו שהיום אחרי השיעור בריקוד תהיה גם מדיטציה עם קריסטלים. ישר הרגשתי את היד שלי הולכת לכיוון האפליקציה ונרשמת לשיעור. עייפה או לא. חוששת או לא. האם אפשר לנסוע בכבישים שלנו הערב? בחושך? אני לא בטוחה אם כדאי… אולי זה מסוכן…
התקשרתי לכל החברות ביישוב לוודא שיבואו איתי.
דלית היססה. תמר אמרה שלא רוצה לחזור בחושך. אז נשארתי גם בהיסוס עד שדלית הודיעה שיאללה נוסעים. מילאנו רכב עם ארבע נוסעות אמיצות ישר לשיעור עם הפיה.
מזמן לא רקדתי. שבע בערב והשיעור ענקי. מפוצץ. לפחות 20 נשים שבאו לרקוד את הלב. לרגע מבוכה. מה אני עושה כאן ואיך. לא הייתי כאן כבר למעלה מחודש.
אבל כשהפיה התחילה לדבר ולנוע, המוסיקה עטפה אותי כמו שמיכה רכה ופתאום לא היה צריך לדעת כלום. הגוף יודע מה לעשות. נזכר. תנועה מובילה תנועה. מבט למבט. מדי פעם העיניים נעצמות. והגוף יודע. הוא ממשיך לנוע באור העמום. התודעה לא פה. היא מרחפת לה אי שם למעלה. החיוך בזוויות הפה. מדי פעם לא.
אין עייפות
אין כאב בגב
החזיה לא לוחצת
רק ריקוד נשים מענג עד מאד, ידוע ומוכר ועם זאת חדש… ריחוף של עונג שאין כמוהו.
כשהפיה הציעה לשחרר את כל מה שרע החוצה, אני שיחררתי אנרגיה טובה וטהורה. שיהיה.
מגיע לעולם שלנו מכל הטוב הזה.
והמשכתי לרקוד בתוך זה.
המנטרה האחרונה הגיעה. כבר שכחתי כמה אני אוהבת לצרף את קולי למנטרות האלה. הן הופכות להיות ברגע חלק ממני, והגרון שהיה צרוד וחסום בזמן האחרון, פתאום נפתח לגמרי ושר בקולות:
לוקה,
סמסטה,
סוקינון,
בבנטו
שיהיו כל ברואי עולם שרויים בטוב בשפע ובאהבה.
וקולי לא נדם. פתאום גיליתי אותו בחזרה ואז הופיעו גם קולות תומכים מבחוץ.
הגיעה הפיה השניה עם פעמוני הקריסטל הענקיים שלה. אני כבר זוכרת בגוף את ההרגשה של תדרי הקערות הענקיות המצלצלות והרוקדות, ובכל זאת, כשעצמתי עיניים, שכובה על גבי ומכוסה היטב, הצלילים חדרו היטב לגוף ואפשרו לו לשקוע בנים לא נים, קרעי מחשבות, ניצוצות של בריאה, תנומות קלות, בין הצלילים. ריחוף אל שמים קוליים.
לרגע גבר כנראה קולן של הדאגות על קול הקערות ופתאום… כאבו הכתפיים והגב והישבן והגיע השדון שאומר: אמרתי לך, את לא מסוגלת, למה באת?
ובדיוק מולו התייצב המלאך שאמר לי: לא נוח לך? תעשי שיהיה לך נוח!
והתהפכתי.
והטוב חזר.
כי הכי טוב לך כשנוח לך…
אז מה את עשית היום, אפילו דבר קטן, קטנצ'יק, שהאיר את יומך? ספרי לי…
אהבתי מאד.לראות את החלק הקטן שעושה טוב,חלק קטן של אור ותנועה זה כל מה שאני צרריכה