אי שם בשנת 2006 ירדה עלי אחת התובנות המשחררות ביותר בחיי.
בימים אלו ממש היא קיבלה חיזוק משמעותי וסגירת מעגל מדויקת.

אי שם בשנת 2006, בעיצומו של ערב מדיטציה שהעברתי בביתי הקט פגשתי באישה שנתנה לי מתנה בלי שהיא תתכוון לתת. נכחו בערב כ-20 איש ואישה חלקם מוכרים, חלקם חברים של חברים וחלקם חדשים לי לגמרי. בתוך הקהל ישבה אישה אחת, גדולת ממדים, שהקפידה במהלך כל הערב לסתור את דברי, להביא את עצמה בכל מני דוגמאות קשורות ולא קשורות בניסיון כושל להסית את כל תשומת הלב אליה ולהציג אותי באור שלילי.

זה לא כל כך הצליח לה. לא זוכרת בדיוק מה היום המשאבים שעמדו לרשותי שעזרו לי להתגבר עליה, אך הרגשתי בשלב מסוים שהיא הפכה להיות לא משמעותית בתוך השיח והערב כולו.

למחרת קיבלתי שיחת טלפון מהחברה המשותפת שהביאה אותה אלי ובשיחה היא אמרה לי:

"כרמלה (שם בדוי) מזמינה אותך אליה הביתה לעשות סולחה"

לא הבנתי מה היא והיא רוצות ממני. אצלי לא נשארו משקעים. מה שהיה היה ובשביל לעשות סולחה צריך לכעוס ואני בכלל לא כועסת.

לא זוכרת למה בסוף התרצתי ונעניתי להזמנה לשיחת שלום בסוכת השלום בביתה של כרמלה שם בדוי. אחרי שיח קצר על הא ודא ועוד קצת smaltalk, היא הובילה אותי כלאחר כבוד לסטודיו שלה, הנחתה אותי היכן לשבת בעוד היא וחברתי מתיישבות מולי. נדמה לי שהיא כחכחה בגרונה לפני שהיא פצחה בנאום חוצב טענות כלפי וכלפי כל עיסוקי:

"את צינור לא נקי, את לא אמיתית, את פועלת מתוך אינטרסים אישיים, את מסתירה ידע אמיתי מהשומעים…"

באיזשהו שלב הפסקתי לשמוע. מנגנון ההגנה שלי מפני פגיעות התחיל לפעול ועשה אותי חרשת למשמע הדברים שסחררו כל חלקת שלווה שהייתה לי. לפתע פתאום ומשום מקום חשתי התרוממות קלה שאפשרה לי לצאת להגנתי בכל מני תשובות מטופשות. אחרי ארבעה משפטי הגנה וגמגומים מביכים, משהו קרה.

עצרתי הכל.

אמרתי לה ולי ביחד

"רגע רגע רגע"

והוספתי:

"את יודעת מה? בואי לרגע נסכים ביחד שאני שק של חרא מהלך. שאני חסרת ערך לחלוטין. שאני לא טובה לשום קהל. שאני תרמית. אחת התרמיות הגדולות של המאה ה-21."

הסכמנו כולנו לרגע בהנהון ראש.

משקיבלתי את הסכמתה המתנצחת שאלתי:

"מה זה עניינך? מי שם אותך כאן מולי לשפוט אותי? למה חשוב לך באופן אישי להוריד אותי מהבמות? למה את לוקחת על עצמך את תפקיד השופט והמעניש על מעשי?"

היה שקט כואב בחדר.

הלכתי עם השקט הזה הביתה.

לא ישנתי שלושה לילות ושלושה ימים.

ואז ירדה עלי אחת התובנות המשחררות ביותר בחיי:

לא כל העולם אוהב אותך. לא כל העולם יאהב אותך. את לא מתאימה לכולם. את מתאימה רק למי שאת נכונה לו ברגע נתון. וגם אחרי זמן מה אותו אחד ואותה אחת שאהבו אותך לפני רגע, רשאים לשנות את דעתם.

אם את שומרת לעצמך את הזכות לא לאהוב את כולם ולא להתחבר לכולם ואת הזכות לשנות את דעתך בכל רגע נתון, אז את חייבת לאפשר לאחרים את אותה הזכות בדיוק. נאה דורש נאה מקיים.

באותה שנייה הרגשתי כאילו צמד כנפי אלוהה בוקעות לי מתוך הגב שלי ואני יכולה לעוף!!!

במקום להיות עסוקה בלכוון לזה שכולם יאהבו אותי, אני צריכה להישאר נאמנה למה שאני ומי שאני ולהביא אותי ואת מה שבתוכי מתוך יושרה וכנות מלאים. עלי להתמלא באמונה שיש שם אנשים בחוץ שאני מתאימה להם והם לי ולהיות מוכנה לשחרר את אלה שלא. והכל בסדר.

אף אחד לא חייב לאהוב אותי ואת מה שאני עושה, אומרת ו/או כותבת.

אני משחררת את כולם מהחובה הזו.

אני בוחרת להישאר ולתת עוד ועוד לאלה שכן.

אני אוהבת שאוהבים אותי. זה מחמם את הלב ונותן רוח גבית להמשך עשייה ונתינה לעולם.

אתמול, במהלך קורס הכי לוהט בתל אביב (בדיחה פנימית של המרצה ומשתתפות הקורס), הבנתי את זה שוב. אני לא כותבת בשביל שיאהבו אותי. אני לא מדברת בשביל שיאהבו אותי.

ואני מכבדת ומשחררת את כל אלו שלא.

ולסיום אני שואלת אותך:

• איפה את נמצאת היום במדד הצורך/הזדקקות לאהבה?
• עד כמה את מתאמצת שיאהבו אותך?
• עד כמה את סוטה מהסנטר שלך בשביל לרצות?
• ואם משהו עכשיו יבוא ויאמר לך ביקורת קשה, מה יקרה לך?
• מה צריך שיקרה בשביל שתהיי מרוצה מעצמך ותאהבי את עצמך ללא תנאי?
• מה צריך שיקרה בשביל שתחיי ללא מאמץ לרצות?

תודה לכרמלה שם בדוי על מתנה מופלאה שהיא העניקה לי בלי כוונה בשנת 2006

ותודה על התזכורת אחרי 12 שנים.

אהבה גדולה

קלריסה