הילדה הזו היא אני
מאמר מאת קלריסה טייטל
לפני כחמש שנים, פקדו אותי כאבי ראש בלתי נסבלים. הפעולה האוטומטית המידית שעשיתי היא לפנות לרופא שיפנה אותי לבדיקות שיסבירו לי מה יש לי ויתנו לי טיפול בהתאמה.
וזה מה שעשיתי. הלכתי לרופא והוא נתן לי סדרה של בדיקות והפניות לבירורים של המצב. נרגעתי ושמחתי עד מאוד. עד שנזכרתי.
רבותי ההיסטוריה חוזרת
נזכרתי ששנתיים קודם הייתי בסרט דומה. סרט שהתחיל בבדיקה אחת והפניה אחת שהובילה לעוד בדיקות ועוד הפניות שנגררו במשך שנה שלמה. נראה היה שבמהלך השנה הזו ביקרתי בכל המחלקות בבית החולים מלבד מחלקת היולדות. כל בדיקה חשפה משהו אחר שרק עצם הידיעה על זה החלישה אותי עוד והביאה אותי לסף של מחלקה חדשה. בהמלצות הרופאים לקחתי כדורים, קצת נרגעתי, קצת דיברתי על זה, קצת שחררתי אבל לא באמת ירדתי לשורש העניין.
שנה אחרי הסיוט הזה, כששוב פוקדים אותי כאבי ראש מטורפים, אמרתי לעצמי: לא עוד!!!
לא חוזרת שוב לעוד שנה של בתי חולים ובדיקות מייגעות…
ואז שמעתי מתוכי קול כועס:
"איך יכול להיות שהסנדלרית הולכת יחפה??? איך זה שבמשך כל כך הרבה זמן הזנחת את שאר הגופים?
איך זה שטיפלת אך ורק בגוף הפיזי תוך כדי הזנחה פושעת של גוף הרגש, גוף השכל והגוף האנרגטי???
הגיע הזמן לפנות לכיוון חדש!!!"
אחרי שנזפתי בעצמי קשות, פניתי אל כל מי שחשבתי שיכול לסייע בעדי לגשת ולטפל בגופים האחרים שהזנחתי. יריתי לכל הכיוונים. כל כיוון טיפל במשהו אחר. וכל הטיפולים היו טובים לי. יחד עם זאת, רק על אחד מהם אני רוצה לספר לכן היום…
הייתי אצל מטפל גוף-נפש חד כתער. אחרי פחות מרבע שעה הוא אמר לי בפנים:
"יקירתי, כאבי הראש שלך באים מזה שהילדה הקטנה שלך נותרה לבדה במרתף נשמתך. במשך חייך הבוגרים טיפלת בצורה אינטליגנטית ושכלית ועם בקרה של מכונה בכל משבר וסיטואציה שפקדה אותך. הכל טופל ביד רמה ובזרוע נטויה. אבל את הרגשות שלך נעלת אי שם למטה במרתף. הילדה שבך, שנושאת עמה את כל הרגשות הלא מטופלים זועקת לעזרה. היא דופקת על דלת המרתף בתחנונים שתפתחי לה ותתני לה לעלות. והדפיקות האלה זה הדפיקות בראש שלך שכל כך כואב לך. את הרי יודעת שכל בעיה גופנית שורשה בבעיה רגשית לא פתורה ובלי עין רעה יש לך אי אלו כאלה שמחכות לך…"
סכין חדה פילחה לי את הבטן.
לא נעים לשמוע בפנים אמת כל כך מרה וישירה.
נכון. אני גאון בפתירת קונפליקטים.
נכון… אני פותרת הכל מהראש. חושבת בתרשימי זרימה בחישובים קדימה ואחורה. פועלת מתוך ידיעה ברורה של מה נכון.
אבל הרגש… איפה הרגש…? איפה הילדה הקטנה שבי שכל כך צריכה אותי?
אה.. כן, נעולה במרתף…
מיד אחרי המפגש יצאתי לתהליך לא פשוט של חיבור חזרה עם הילדה הקטנה שבתוכי.
אותה ילדה שלא חשבתי שאני צריכה אותה והיא אותי.
ומה גיליתי בתהליך הזה…?
אוהו… אוצרות!!!
גיליתי ש:
- שיש אירועים בילדות שהשמטתי
- שיש אירועים שעדיין טמון בהן המון כאב למרות שכבר חשבתי שהכל טופל ונוקה
- שהילדה שבי חיה בתוכי
- שאנחנו זקוקות אחת לשנייה
- שלעולם לא מאוחר לילדות מאושרת
- שכל התייחסות וטיפול באירועי העבר מנקה משהו בחיי הבוגרים
- שכל החלקים בתוכי קשורים זה בזה
- שהחיבור המחודש לילדה הקטנה שבתוכי הביא רק טוב
- שיש המון דרכים ליצר חיבור שכזה…
(אחת מהדרכים יכולה להיות איתנו בסדנת "הילדה הזו היא אני" ב 27/2 יום חמישי בערב, באזור המרכז לפרטים לחצי כאן)
ומיותר לציין שמאז האיחוד, כאבי הראש הנוראיים פסקו לגמרי.
אז אני מאחלת לכולנו לחבור לילדה הקטנה שבתוכנו
לרפא את כל מה שאנחנו בשלות לרפא מהעבר
לנקות את כל מה שבשל להתנקות
ולהביא עוד ועוד שמחה, קלילות ומשחקיות לחיינו!
אהבה גדולה,
קלריסה
