למה אנחנו כך כך אוהבות לתת?

מאמר מאת קלריסה טייטל

מעשה שהיה כך היה:

מעולם לא הייתי חסידה של ניקיונות לפסח. אני לא באה מבית דתי ולא חונכתי לבער חמץ. אני מאלה שמנקה כל השנה ומדי פעם חוטפת ג'ננה על אזור/ארון מסוים בבית ועפה עליו (או מבקשת שיעופו עליו אחרים בעלי עניין או משלמת שיעופו עליו).

הפעם, הסגר שלפני חג הניקיון הלאומי הביא אותי לימים ושעות של הסתערות על מגירות נשכחות יותר וזמינות פחות. כך קרה שמצאתי תרופה נגד כולסטרול שהפסקתי בהפגנתיות ליטול.

אחרי שבדקתי ומצאתי ששתי החפיסות עדיין בתוקף, העליתי פוסט בקבוצה העירונית שלי בפייסבוק עם צילום של הקופסאות והצעתי אותן לכל מי שזקוק.

לא עברו דקותיים ויצר איתי קשר דייר המתגורר בדיור המוגן בעיר. להלן ההתכתבות שלנו:

הדייר: "אם יש משהו שיעביר לי לדיור המוגן של עזריאלי, אשמח לקבל חבילה אחת"

אני: "נעשה את כל המאמץ להגיע אליך עוד היום לפני שהסגר יכנס לתוקף, מה הנייד שלך?"

הדייר: "ממש תודה – 050-2222222 אבל רק אם אתם ממודיעין, אני לא רוצה שתיסעו רחוק בשביל זה."

אני: "אנחנו ממודיעין, הכל בסדר, נגיע אליך."

כעברו כמה שעות התרופה נמסרה לידיים המכוסות כפפות של הדייר הנרגש שלא ידע את נפשו מרוב הודיה, אך הוא נאלץ הסתפק בלשלוח נשיקה באוויר והיה לכולנו ברור שאם הוא היה יכול הוא היה מחבק אותנו ארוכות חיבוק חם ומעריך. אחרי המסירה עוד המשכנו להתכתב:

הדייר: "קלריסה, תודה רבה, מעריך מאוד את זה שהבאת לי את התרופה ולא הייתי צריך לצאת מהבית. קבלי חיבוק וירטואלי גם לנהגת שלך."

אני: "הנהגת שלי=הבת שלי ואני מאחלים לך בריאות איתנה ואריכות חיים איכותית. אחרי שיגמר כל הבלגן של הקורונה נבוא לשתות איתך קפה בלובי. ובינתיים אם יש עוד משהו שאתה צריך ושאפשר לעזור בו, רק תבקש. יש לך את המספר שלי."

הדייר: "שוב ממש תודה. בשבוע הבא נכדתי יוצאת מבידוד (עובדת בנתב"ג) והיא תוכל לעשות מה שאצטרך.
רעיון הקפה -10.
תהיו בריאים.♥"

התרופות נמסרו לאיש עם העיניים הטובות ובעל המחוות מלאות הכרת התודה. נפרדנו לשלום בכביש הגישה של הדיור המוגן ולמזלי הגדול הייתה לי נהגת. כי תוך פחות משנייה נפתחו לי ערובות השמים של העניים שלי ובכי הגון ליווה אותי כל הנסיעה הביתה.

"שנהיה תמיד בצד הנותן…" מלמלתי בשקט,

"שנהיה תמיד בצד הנותן…"

הרגשתן פעם כמוני תחושה נעימה בכל הגוף והתרגשות מטורפת אחרי שעזרתן לאדם במשהו בעל ערך לאותו הרגע?

ובכן, כנראה שזו תופעה שזכתה לכינוי

The Helper's High
(היי של זה שעוזר)

מונח שטבע לראשונה אלן לוקס, חוקר ומחבר הספר:

 ‘The Healing Power of Doing Good’
(הכוח המרפא של המעשים הטובים)

במחקר שהוא ערך נמצא ש-95% מהם מרגישים טוב כשהם עוזרים לאחר.

מסתבר שזה פשוט בטבע שלנו. נראה שככל שאנו עוזרים יותר (עד לגבול מסוים), אנו מיטיבים, לפני הכול, עם עצמנו.

לנתינה יש תועלות מתגמלות בכל מני מישורים:

• שחרור אנדורפינים,
• תחושת סיפוק,
• הכרת תודה על מה שיש לנו,
• הגברת תחושת המשמעות בחיים,
• הפחתת הסטרס שיפור במערכת הלב החיסון והעצבים.

מצב של נתינה הוא מצב ללא ספק של רווח חד משמעי לשני הצדדים.

יחד עם זאת מחקרים מראים שיותר קל לנו לתת מלקבל…

(בדקי רגע עם עצמך היכן את על הסקלה? יותר בנתינה? יותר בקבלה? במצב מאוזן?)

אני אמשיך למלמל לי בקול רפה:

"שתמיד אהיה בצד הנותן…"

ואזכור שבראש ובראשונה שאני אוהבת לתת כי זה תורם לי באופן הכי אגואיסטי שיש גם אם לא הייתי ערה לזה עד כה.

ויחד עם זאת ובמקביל אני פותחת את עצמי לקבלה.

כי אין מה לעשות. כולנו זקוקים למשהו מתישהו. אין אדם שלא. אז לא רק שאני פותחת אל עצמי לקבלה, לפני זה אני מתרגלת את השריר של ה"לבקש".

וכך אני פותחת עוד מעגל ומאפשרת לאנשי הנתינה הרבים לממש את הערך הזה אצלם בזמן שהם נענים לבקשה שלי ונותנים לי.

שחס וחלילה לא אני אהיה זו שאקטע את השרשרת.

מערכת שלמה של win win  מקודשת.

אז מה היה לנו כאן?

נתינה – קבלה – בקשה – הענות – נתינה – קבלה – וחוזר חלילה

תני כי את אוהבת, קבלי כי את ראויה, ואפשרי לאחרים לממש את ערך הנתינה אצלם עבורך.

אהבה גדולה

גם ובעיקר בימי הסגר שבסדר

קלריסה טייטל