יומן מסע בימי הקורונה, פרק 16
מאת מיכל ששון
גל רודף גל
אומרים שגל חדש, גל שני של מלכת כל הכתרים לפנינו או בעיצומו או צפוי. כועסים עלינו שאנחנו בלי מסיכות, קרובים מדי, רגילים מדי, לא מודעים, רוצים חיבוק, רוצים את החיים שלנו בחזרה.
אם אני יושבת מול החדשות, וזה קורה ממש מעט למזלי, אני אפילו לא צריכה לשמוע את המילים. מספיק לי לראות את המבטים הנוזפים ואת שפת הגוף הזועמת. את הפרסומות שמלמדות אותי איך לכרוך את המסכה סביב האוזניים. מרגישה כמו בתוך מערבולת של כעס וייאוש שהקורונה, מלכת הכתר, יושבת בתחתיתה ומחייכת לעצמה על הפילוג שהצליחה לגרום בזמן כל כך קצר.
פילוגים ללא אמת אחת
פילוג בין שולטים לנשלטים, בין צעירים למבוגרים, בין עובדים למובטלים, בין עצמאים לשכירים, בין עשירים לעניים, בין חולים לבריאים… הפייסבוק שלי מתפצל בין נבואות זעם וקריאות ייאוש, עסקים שקורסים, אנשים שמאבדים את כל מה שיש להם לבין השמחה המתפרצת של אנשים שהצליחו לצאת מהסגר ומטיילים בכל קצווי הארץ עכשיו. דבר והיפוכו ואין אמת אחת.
אני יושבת מול המסכים שלי ומנסה למצוא קצה של חוט לתפור בו את הפיצול שנוצר גם בתוכי – בין כעס לשמחה, בין ייאוש לתקווה. נדנדה מסחררת של איבוד שליטה טוטלי.
איך אני מחזיקה מעמד?
זוכרות שנסענו בג'יפים בכבישי ההימליה המפותלים? או כשהפלגנו ביאכטה אל השקיעה ביוון? זוכרות מה אמרו לנו לעשות כדי להתגבר על הסחרחורת והבחילה? להסתכל קדימה על משהו יציב. למשל על הכביש או על האופק רחוק קדימה…
אז זה מה שאני עושה. בוחרת לי נקודות ציון יציבות:
- בעלי שיחיה שעובד בלי הפסקה ודואג לי ולמשפחה שלנו
- החברות שלי
- הבית היפה שלי שזוכה לארח אותי עכשיו באופן קבוע.
- הטבע שסביב הבית שפורח ושמח
אני מתמקדת בנקודות האלה. ממש נדבקת אליהם. מודה על נוכחותן בחיי בכל רגע ורגע. הופכת אותן לתיבת נוח פרטית שיודעת לצלוח כל מים סוערים ותביא אותי בסוף בשלום למקום של אחרי הסערה.
התיבה הזו עוזרת לי להגיע אל המקומות שמעבר לכאב ולפחד. אני כואבת אבל המבט שלי כבר במקום אחר, במקום שאחרי. גם אם זה ייקח זמן…
גל רודף גל ונשבר
גם אתה לפעמים
יום רודף יום
ונגמר
גם אתה לפעמיםלפעמים הים שקט ואין גלים
גם אתה לפעמים
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים
ותרגיש יותר טוב
תרגיש חמים
