יומן מסע "אני אנצח", פרק 23

מאת מיכל ששון

על הסכין

אפשר לחתוך פה את המתח בסכין. הספירה לאחור החלה לפני שבוע כשנקבע הניתוח. זהו. כמעט שישה חודשים של "חופשת הטיפול" הסתיימו ועכשיו מתקרבים להכרעה. בתוך הקיבה המתכווצת שלי יש תחושה שסכין המנתח לא רק תוציא את הגושון, שכנראה כבר לא שם, אלא גם תחרוץ את גורלי ואת גורל החודשים הקרובים. לשבט או לחסד. לסיום או להתחלה.

כדור הקסם

לפני כמעט חצי שנה, ביד רועדת, לקחתי את הכדור הראשון. הוא קטנטן. צהבהב. נראה לא מאיים בכלל. שרותי הבריאות נותנים לי אותו בחינם בזכות קלף הג'וקר המשוגע שקיבלתי בתור חולה אונקולוגית. יחסי הציבור שלו… לא משהו בלשון המעטה. חיפוש קצר בקבוצת הפייסבוק התומכת העלה כל כך הרבה תופעות לוואי צפויות – גלי חום איומים, חוסר שינה בלילה, כאבי שרירים, כאבי פרקים. מי צריך את זה בכלל… לא רוצה. הייתי צריכה שלושה ימים ושתי שיחות טלפון עם נשים מנוסות רק כדי לקנות את החפיסה ולפתוח אותה ואז עוד יומיים כדי לקחת את הכדור הראשון. הייתי בטוחה שבאותו רגע יקרה משהו מיידית. לשמחתי כלום לא קרה. הלכתי לישון וקמתי בבוקר מחפשת את הכאבים. לקצר את הסיפור, הם לא הגיעו. כדור הקסם החליט לחסוך לי את תופעות הלוואי והסתפק בכמה סימני שאלה מחשידים שעד היום לא התברר אם הם אכן קשורים אליו.

ההעלמות

שבועות ספורים אחרי אותו כדור ראשון, ידי הממששות ללא הרף את הגושון, נתקלו ב… כלום. מחוסר אמונה היד ניתקה קשר למוח והעניין לא עלה על הפרק. אבל אחרי כמה מישושים כאלה הבנתי שמשהו פלאי קורה פה. בלחש גיליתי לכמה מקורבים שהגושון נעלם ופגשתי שמחה, תמיכה, לפעמים ספקנות. זה שיקף במדויק את מה שהרגשתי מבפנים ולכן, כשהגעתי להתייעצות עם הפרופסור הוותיק, נתתי לו לדבר יותר משעה על הטיפול הכימי שייעד לי ורק כשסיים ושניה לפני שכתב את המלצתו, לחשתי לו בקול רועד:

"דוקטור, אבל כבר אין לי סרטן. הוא נעלם…".

מכאן, בתהליך קסום שמשלב הכוונה אלוהית, פתיחות רפואית (של הפרופסור) ושחרור רגשי בתהליכים שעברתי מאז פרוץ הגושון, קיבלתי פטור זמני מהטיפול הכימי כדי לתת לכדור הקסם לפעול, להמשיך להעלים ולנקות לגמרי את מה שהיה שם ואז… בסוף התהליך, אם אכן הכל יעלם – אז אלך הביתה בשלום (פחות או יותר…) וללא טיפול כימי.

"חופשת טיפול"

באופטימיות ששבה לקנן, יצאתי בשמחה באמונה ותקווה לחצי שנה של "חופשת טיפול" שבה ההסכם שלי עם החיים אומר שאני לוקחת את הכדור, הוא מבחינתו ממשיך להיות נחמד אלי ובתמורה אני ממשיכה לחיות כרגיל ועוד יותר מכרגיל.

סופה של תקופה

עכשיו, כשהספירה לאחור לקראת הניתוח בעיצומה (3 בינואר, תשלחו לי אנרגיות טובות), אני מבינה שהנה הגיע שלב ההוכחות. הבדיקות כבר הוכיחו את הנסיגה וההעלמות של הגושון אבל שום דבר אינו סופי עד שהסכין תפתח והעיניים (של המנתח) יחזו בעצמן בנס הפועם. ואני מבינה שתם פרק, תם שלב במסע. אחרי חודשים של חופשה יחסית אני עומדת שוב לפני תקופה מתוחה ולחוצה שרק אחריה יתברר פנינו לאן.

מתפללת שאכן אזכה "רק" לסדרת הקרנות קצרה, אבל זה יתברר רק בעוד כחודש. עד אז מזמינה את כל מי שפה להתפלל איתי, לברך אותי ולפזר עלי אבקת קסמים של אהבה ואמונה.

מוכרחים להאמין שיהיה טוב. כי כבר טוב…

שלכם

מיכל