בוקר טוב אהובה, מה שלומך?
מי האישה שתרצי להיות? מי האישה שאת אוהבת להיות? אפילו בימים טרופים אלו…
איזה הרגלים טובים תרצי לאמץ לך היום ואיזה הרגלים פחות טובים תרצי להניח בצד? האם זה בסדר לך להניח בצד הרגלים שאת יודעת שהם פחות טובים לך או שאת מעדיפה עדיין להמשיך להישען עליהם. וזה גם בסדר גמור…
רק זכרי דבר קטן – כל הרגל טוב או רע משרת אותך ונותן לך פרס אך את משלמת תמורתו מחיר…
ההבדל בין הרגלים טובים לרעים הוא שבהרגלים הרעים (למשל לאכול את כל הבית שולחנות, כיסאות, ארונות, אוכל, ממתקים וכו'…) הפרס ממש קרוב (טעים, מרגיע…)והמחיר… רחוק ואפשר להתעלם ממנו עד שהוא מגיע… ובגדול!
בהרגלים טובים (למשל לקום בבוקר מוקדם לרוץ) להיפך, המחיר קרוב ממש (קר לי, לא רוצה לקום, עייפה) והפרס רחוק רחוק (בריאות, כושר, גוף מוצק).
אז מה את בוחרת הבוקר? אפשר לבחור משהו ממש קטן ולהמשיך איתו עד שיבוא לך לגדול…
ואני…
קמתי הבוקר רגועה יחסית וזה הפתיע אותי.
אתמול בערב הייתה כאן חגיגה שלמה של צעקות ואזעקות דמה מהמסגדים הסמוכים. ראש המועצה שלנו נחליט שהוא מחזיר להם מנה אחת אפיים ולא התעצל, לקח איתו די ג'יי וכל הציוד ויצא אל הלילה, למצפה אל מול הכפר. חבושי שכפצים הם שידרו במשך שעה ארוכה מוסיקה ישראלית ויהודית בפול ווליום, שמע ישראל עם מני ממטרה.
רק אז קלטתי שאני בעצם גרה במקום לא בטוח.
יש מקום בטוח בארץ שלנו?
אולי לא ממש. אבל לגור על הגבול, על הקו הדק שבין ישראל לפלשתינה, מה שנקרא "הקו הירוק", בדרך העוברת בין קלקיליה לחבלה… כנראה פחות בטוח בימים האלה.
הבית שלי פתוח תרתי משמע ובל הכלבונת היא מערכת ההתראה הביתית.
להפתעתי, אני רגועה למדי. סומכת על הכוחות הרבים שמסביב, על עדכוני ראש המועצה, ובעיקר על אלוהימה ושלל מלאכיה השומרים אותי מכל רע.
מי האישה שרציתי להיות?
בימים אלה זה קצת מתערפל לי, תוך כדי שהעשיה מחדדת לי את עצמה, בלי מחשבה.
אם פעם הייתי מתלבטת על עמדות וערכים, היום אני הוגה תכניות קצרות טווח, ובאבחת סכין מחליטה מכאן ולכאן – מי לביצוע ומי לתהום הנשיה.
האישה שאני עכשיו לא מושלמת בכלל. היא יכולה לשבת יום שלם עם פיג'מה מול המחשב. היא דואגת מאד לילדים החיילים שלה. היא מתקשרת אליהם בוקר וערב. מדברת עם מי שאפשר על מה שאפשר ושולחת הודעות למי שאי אפשר. חמ"ל אמא שאפשר לייצר רק עם לב של יידישע ממה (שלא תלוי בעדה…)
חוץ מזה, היא ממננת את מספר השיחות לעולם החיצון – כי המוח עובד פול טיים בשיחות עם עצמי.
היא יודעת שאם תעצור ולו לדקה, היא תפתח מסך טלויזיה ולא תוכל לסגור.
אז היא עוסקת בשלה בשצף קצף. לפחות אתמול זה היה ככה. הלוואי שגם היום.
ממוקדת, שואפת קדימה, נמנעת מהשוואות. מתבוננת וקוראת על התורמים והמתנדבים שרצים בשטח ומצדיעה בלב, אבל לא נצבטת. יודעת שההזדמנות המדוייקת שלי עוד תגיע.
אחרי שבוע בארץ, אני מרגישה נקודת איזון מסויימת. רגיעה תוך כדי מתח.
שואלת את עצמי – מה באת לעשות פה?
בפרופיל הפייסבוק שלי כתוב – משמחת נשים ברחבי העולם. ואני יודעת שזה מה שאני יודעת וזה מה שאני רוצה וזה מה שאני אוהבת וזה מה שאני עושה וזה מה שאעשה.
המסגרת לאישה שאני רוצה להיות עכשיו, נרקמת לאיטה. אני מנסה ומתנסה בכל מיני דברים ומה שיגיע יגיע בזמנו.
מכל המגירות האפלות נשלפת אלי מגירת האמא – איזו אמא את רוצה להיות? טובה יותר, מעורבת יותר, אכפתית יותר, דואגת יותר. האם אינני כזאת?
נראה לי שאני עושה את המיטב בעניין. בדרכי.
אני לא עוסקת בדאגה אינסופית. אני דואגת.
אני לא אוספת ושולחת חבילות לסוף העולם, אבל הילדים החיילים יודעים שאם חסר להם דבר, האמא הלביאה והאבא האריה יהפכו עולמות ויביאו להם.
בינתיים זה מספיק לי
מגיעה להבנה שאני מי שאני ואין יותר ממני.
אני הכי טובה שיכולה להיות
ברגע הזה. בזמן הזה.
ואת?
מי האישה שתרצי להיות? מי האישה שאת אוהבת להיות? ותהיי רכה מאד… רכה מאד עם עצמך…
