אני אוהבת אותך
אני מצטערת
אנא סלחי לי
תודה
אני אוהבת אותך, אותי.
בוקר טוב אהובה, מה שלומך הבוקר? הבוקר נתרגל פה האופונופונו. לאהוב, להודות לחמול…
אני אוהבת אותך
את מי עוד אני אוהבת? את הילדים שלי, את האיש שלי, את אבא שלי והאחים שלי, את משפחתי היקרה, את החברות שלי, את המטיילות/ האחיות שלי, את הרוקח החמוד מבית המרקחת השכונתי שתמיד אומר לי "אל תבואי לכאן יותר" (ואני תמיד חוזרת… שוב ושוב). את הרופאה עם העיניים הכחולות שתמיד מאזינה לי ברוב קשב ואומרת לי איך הכל יהיה בסדר.
אני אוהבת את החברים של הילדים שלי, שאומרים לי בקול גברי או מצייץ: "מה נשמע מיכל?" ואת החברות שלהם. אלה שהכרתי וגם אלה שטרם…
אני אוהבת את כל האנשים שנגעתי בלב שלהם ואת אלה שנגעו בליבי. גם את אלה שטרם היכרתי אבל יש לי עוד ארבעים שנה עד מאה ועשרים לפגוש אותם, לגעת ולהינגע.
אני אוהבת לאהוב. גם כשאני לא אוהבת, אני אומרת לעצמי שאין אנשים רעים. יש אנשים שרע להם. תכילי. ומשהו בי מתקומם למשפט הזה שטבוע בתוכי, כי הוא לא מסוגל להכיל את האנשים הרעים של השבת השחורה. ואז הוא הוא קורא להם פשוט "מפלצות". אלו לא אנשים. ונרגע וזהו. אין מקום למפלצות בדף שלי.
אז כל מי שכאן – הוא טוב ואהוב ומחובק.
ואת עצמי אני אוהבת? בואו נגיד שאני מאד משתדלת. הילדה הקטנה האהובה שבי יודעת שרוב הזמן אני איתה והיא שקטה. לפעמים, כשמשהו נוגע בשריטה, מטרגר, עושה לי לא טוב – היא קופצת, מרגישה לא אהובה ומנסה לנהל את החיים שלי, בקנאה, בקטנוניות, בחוסר שליטה. זו היא, אני אומרת, לא אני. זו היא שמילאה לי את העיניים בדמעות כשמישהי פשוט לא הגיבה לי בואטסאפ. WTF? בכלל הילדה הזו רגישה לואטסאפ ולקבוצותיו ולא יעזור כמה שאסביר לה שאלו שטויות טכנולוגיות ומה שנחשב זה להביט עין בעין ולדבר. היא לא מבינה. היא בת שש בשנת 1972 וזה לא מובן לה. "ילדונת", אני אומרת לה, "אני אוהבת אותך. תמיד. קחי חיבוק, ליטוף, נגיעה בלב. תנוחי רגע. תני לי להסתכל במשקפי הבוגרת הוורודים שלי. לראות מה קרה פה ולהתנהל בהתאם.
אני מצטערת – על מה אני מצטערת?
על שלא עשיתי עוד ועוד דברים טובים. למעני ולמענם ולמען העולם. כל רגע שהשתבללתי בתוך כאב, מדומה או אמיתי, ולא יכולתי לחיות את החיים במלואם – עליו אני מצטערת. לא שיש לי יכולת לשנות אותו. הוא כבר עבר. כנראה היה עובר בכל מקרה וזה מה שיש. אז אני לא באמת מצטערת עליו – הוא חלק ממני.
אני מצטערת אם פגעתי תוך כדי המרוץ העצמי במישהו בדרך. מישהו שלא עצרתי לידו, שלא ליטפתי שלא הייתי בשבילו או בשבילה. או בשבילי. משפט המחץ המנחם – אם חוטבים עצים, עפים גיצים.
גיצים שלי, אני מצטערת עליכם אבל עשיתי את הטוב ביותר שביכלתי.
אנא סלחי לי
אני רוצה לסלוח וגם להיסלח.
על כל הדברים שעשיתי בחוסר דיוק, בחוסר תשומת לב, בלי אהבה מספקת. ילדה קטנה שלי סלחי לי אם לפעמים השארתי אותך לבכות מאחור שתוקת פה. אם התעלמתי, רצתי הלאה או התמכרתי לשריטות, לכעסים. ננעלתי בתוכי ולא הבנתי שאת היא שמדברת מתוכי ולא אני.
אנא סלחי לי אהובה. יכול להיות שזה יקרה גם בעתיד, כי אני סוסת מרוץ עקשנית. כבר קיבלתי אותי ככזאת. אני תנינה שלא עוזבת לרגע. את נפגעת כי הייתי צריכה לשחרר, ולא שחררתי. אנא סלחי לי.
תודה.
אני מלאת הודיה לכוחות שסביבי, ששומרים עלי ועל משפחתי בכל רגע ורגע. צינור של אור מקיף אותם ואותי ושומר עלינו מכל צרה. תודה לעיניים שלי, שאולי לא רואות כל כך טוב, אבל רואות מצויין את השמש העולה, הזורחת וממלאת אותי ואת נפשי בכל טוב – גם כשבחוץ העולם סוער. תודה!
ואת? את מי את אוהבת? על מה את מצטערת? ממי או למי את סולחת ולמי את מודה?
