יום רודף יום ושעה רודפת שעה. אני מרגישה שכולנו נמצאים במרדף אחרי המשמעות. השבת השחורה הפכה על פיהם את התפקידים שלנו, את האמונות שלנו ואת כל מה שנתן משמעות לחיינו. אני מרגישה שנותרתי כמו חשופית. מחפשת הגנה ומחפשת משמעות לימים האלה שאין בהם הרבה עבודה ויש בהם הרבה (מדי?) זמן לחשיבה על הזמן הזה ועל המשמעות שלי בעולם
בוקר טוב אהובה, ממה את מרוצה הבוקר?
הי, לאן את ממהרת?
לאט לאט, בואי נאט את הקצב
ננשום עמוק
נרגע ונרגיע
נחזור להיות בשליטה
על הנשימה, על הגוף, על המחשבה
על הכתיבה.
נבדוק לאט לאט ממה אני מרוצה הבוקר.
התקדמות.
הבוקר אני מרגישה בהתקדמות. ביום ה 24 למלחמה, אני סופסוף מרגישה שעשיתי צעד אחד קדימה. קטנטן, פצפון. בייבי סטפס. צעד אחד קטן לעצמי. אמיתי. מחבק.
בשלושה השבועות שעברו עשיתי צעדים רבים. ממש ריצה מטורפת שעיקרה היה להראות לעצמי ולעולם שגם אני, גם אני פה. אני עושה. גם אני יודעת, מתנדבת, בשביל כולם ובלה בלה בלה.
הבוקר קמתי ופתאום היה לי סדר שבוע.
במקום הבלגן הכאוטי של השבועות האחרונים, פתאום התבוננתי על היומן והוא היה מסודר בשורותיו הקטנות. סוף סוף.
סימנתי בו שיעורי ריקוד, פילאטיס, טיפול לציפרניים, הרצאות שאני מרצה, מעגל נשים אחד, קבלת שבת למפונים מקרית שמונה. מסודר ורגוע.
הסתכלתי על היומן. לא מלא בטירוף וגם לא ריק, וחוטים עדינים מקשרים בין פעילות לפעילות וכולן ממלאות את הלב. אני מרגישה שהנה התקדמתי מעט בדרך חזרה לעצמי… האם זה גורם לי להרגיש מרוצה?
אתמול בבוקר
פרצתי בבכי בלתי נשלט, שבכלל לא היה שלי אלא של הילדה הקטנה ששוב הרגישה נפגעת ושוב התקרבנה על מערכת יחסים שנעלמה לה בלי סיבה. בכיתי, הצטדקתי בפני עצמי, כעסתי נורא ולא ידעתי מה לעשות. עד שנזכרתי, קלטתי שזו לא אני. זו הילדה הקטנה שרועדת מפחד בפנים. פוחדת ששוב נטשו אותה בלי סיבה. לא ראו אותה.
וחיבקתי אותה אלי ושיתפתי את האיש שלי בסיפור והוא גם שם כף מרגיעה על ליבי ולאט לאט חזרתי לנשום.
אז לנשום זו כבר מעלה. הבוקר קמתי נושמת. אני מרוצה מעצמי.
אתמול אחרי הפיוס עם הילדה הפנימית, הרגשתי צורך עז לחבק את ילדי שלי. את החיילים שלי. הם נמצאים כל אחד בבסיסו, לא בחזית.
ביקשתי רשות להגיע וארזתי צידנית קטנה עם שאריות מארוחת השבת. העמסנו שולחן וכסאות למקרה שלא יהיו ויאללה לדרך. אני ואישי במסע מאד אישי לחיילים שלנו.
בדרך עצרנו בשלוש או ארבע תחנות דלק שונות כדי למלא ולהוסיף עוד על מתנות האהבה לחיילים שלנו והרגשתי טוב.
רוב היום היינו הוא ואני במכונית הקטנה, חולמים מעט, משוחחים מעט. דואגים ומתגעגעים הרבה.
כשהגענו לראשון, הרגשתי את ליבי מתפוצץ משמחה. ישבנו בחורשה ודיברנו על כל מיני דברים כאילו זה הזמן הרגיל שלנו ואנחנו בסלון בזמן משפחה או בארוחת שבת. והייתי מרוצה. מהאגביות של המפגש ומהילד הרציני שיושב מולי, שגדל להיות לאיש, לגבר שהוא עכשיו.
וכשאהבה ממלאת את הלב – הכל הופך להיות טוב יותר.
בהמשך לחייל השני שלנו, הבכור, עצרנו שוב ואז עוד פעם למלא את האוטו בכל טוב.
הוא כבר חיכה מחוץ לבסיס. לא יכול להמתין עוד דקה אחת בפנים. רק לפני יומיים היה בבית, אבל כנראה שכשאתה בצבא, כל דקה הופכת לימים רבים.
העמסנו אותו לאוטו ויצאנו לחפש מקום חדש לפיקניק. פרשנו מפה אדומה משובצת ועליה המטעמים. ושוב שוחחנו על החיים ומה שהם. והייתי מרוצה… וחזרתי הביתה מסופקת ומלאה.
ימימה היתה אומרת על זה: מים מלוחים מפנים את הדרך למים מתוקים.
כך הם ימינו כעת. בכי וצחוק. דמע וחיוך. לפעמים בלי סיבה ולפעמים… עם סיבה טובה!
אז אתמול בערב הרגשתי מרוצה, מסופקת, חיונית ובעלת משמעות.
ואת? מה יעשה אותך מרוצה היום? מה ייתן משמעות לשעות כדי שהן יעברו בהרגשת סיפוק?
