מה שלומך אהובה?
איך התחיל הבוקר שלך?
על מה חלמת בלילה?
עם מה התעוררת בבוקר?
האם התקווה כבר הספיקה לנטוע שורשים בתודעה הכאובה שלך? או עדיין חושך וצער אופפים אותך…
היום זה בדיוק הזמן להחליט להאיר את החושך. להדליק נר, גפרור, אור קטן. ולתת לו למלא את הלב בחמלה ולהאיר את כל הפינות.
היום אני רוצה למצוא את הכוח לחמול על מישהו אחר. חברה שאני כועסת עליה כבר זמן מה, נושאת עוד כעסים מימים רחוקים יותר.
לפני שנפרדו דרכנו היא אמרה לי כך וכך ואני צעקתי כמו גמל שנשבר לו הגב. אחרי כמה ימים של שתיקה דיברנו והחלטנו על הפרדה הדדית של הכוחות, באהבה ובחברות.
ומאז… כבר זמן רב של שתיקה. שקט ודממה. אני הבוגרת לא ממש ציפתה שמשהו יקרה אבל הילדה הקטנה בתוכי שוב מרגישה נטושה, מרומה. איך יכול להיות ששוב נעלמו לה מהחיים בצורה כל כך חדה והחלטית. הילדה שבי כבר למודת פרידות ונטישות ועדיין כואבת בכל פעם מחדש.
אחרי חיבוק חזק לילדונת, אני מבקשת ממנה לשחק את "משחק הנעליים" – בואי ננסה לרגע להיכנס לנעלי הצד השני. נניח רגשות, פגיעות וכעס.
ניכנס לנעליים אחרות.
שם, בעמדנו בתוך הנעליים החדשות, שם אנחנו פוגשות בצער, אבל וכעס ועוד רגשות קשים. אנחנו צופות איך הרגשות צפים ומציפים אותה והיא מחליטה להתנתק. כדי לא לפגוש בהם שוב ושוב כי זה קשה מנשוא. היא מנתקת באחת ויודעת שאם תביט אחורה, ולו לשנייה, תהפוך לנציב של מלח כמו אשת לוט
היא מנתקת בבת אחת והולכת קדימה למקום הכי בטוח שלה. למשפחה שלה.
פצעי הפרידה סגורים בשכבה עדינה מאד שיכולה להתפרק בכל רגע. עליהם היא מניחה את הילדים שלה, אוהבת אותם, מתמכרת, מתמסרת.
ואהבת הילדים משכיחה מעט את כאבי התפרים שעדיין עלולים להפתח בכל רגע. להכאיב לכאוב.
הילדה הקטנה שבתוכי ואני יוצאות מהנעליים החדשות. מתחבקות וסוף סוף מבינות את הניתוק.
נזכרות בהסכמה השלישית של דון מיגל רואיס
"אל תניחו הנחות ואל תספרו סיפורים".
הנה הסיפור האמיתי. ראוי לחמלה אמיתית. כזאת שבאה מהלב.
הלב חומל אבל עדיין לא יודע מה לעשות עם זה הלאה.
אז אני משאירה את השאלה פתוחה לאור הבריאה.
אקבל תשובה. היא תגיע
בוקר טוב לי ולאומץ שלי לכתוב, לפתוח ולהכנס לנעליים אחרות. זרות.
להבין
לחמול
תודה
