פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.
אני מפחדת שאני אקום יום אחד ושאני ארגיש כלום. לא ארגיש עם ולא ארגיש חשק לקום ולהמשיך ללכת. אני מפחדת פחד מוות לאבד משמעות. אני מפחדת שאאבד קשר עם התשוקה שבדרך כלל בוערת בי ובגלל זה אשכח מי אני ומה באתי לעשות כאן.
יש האומרים שכל אחד ואחת מאיתנו נולד/ה על אג'נדה. שלכולנו יש ייעוד ו/או מטרה שלשמה הוצבנו עלי אדמות. זה לא חייב להיות ייעוד כמו ייעודם של מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג. זה יכול להיות גם ייעוד קנטצ'יק כזה שמשפיע בקטנה במעגלים הקרובים קרובים.
זה בכלל לא משנה.
כי מדי פעם אני שואלת את עצמי את השאלה המכשילה הזו:
"מי אני ומה באתי לעשות כאן?"
ולפעמים, כאשר מצב הרוח לא משהו בגלל הורמונים משתוללים או בגלל ההתחממות הגלובלית או בגלל קורונה לא עלינו, או בגלל כל גורם מדרדר אחר, כל מעשי והישגי עד כה נכנסים למגירת ה"ברור מאליו" ומורדים באלף דרגות.
יחד עם זאת וכנראה, יש שם למעלה איפה שהוא מישהו ששומר עלי.
(כאן נכנסת המלצה חמה לראות את סרט החובה "נגד כל הסיכויים" עם מאט דימון).
איזה אח גדול שמרגיש את כל הטלטלות הרגשיות האלה, נותן לי להתבחבש בהן להנאתי, אך ברגע שהוא מזהה שאני אוטוטו מנשקת את הקו האדום המסוכן שלא כדאי לעבור אותו, הוא מתערב לטובתי.
בפעם האחרונה שזה קרה (ממש ממש עכשיו בזכות הקורונה המגעילה הזאת…) הוא דאג לזה שיקרו כמה דברים. חלקם מקריים וחלקם לא.
המקרה הראשון:
עשיתי סדר בספרייה שלי. כן, הקורונה פינתה לי המוןןןן זמן לעשות דברים שלא עשיתי מזמן. בדרך כלל אני עוברת ביעף על הכריכות ועושה ספירת מלאי: את זה קראתי, את זה טרם הספקתי, את זה קניתי בפעם השלישית כי את הקודמים השאלתי ולא החזירו לי ואני חייבת אותו בספרייה שלי… את זה יכולתי אני לכתוב וכו כו וכו…
ואז ברגע אחד שבו הורדתי לשנייה את מדד היהירות, קלטתי ספר שקראתי אותו פעמיים ואפילו עשיתי ממנו סדנה "רוחות של תשוקה"
והכותרת, איך לא:
"מבחן התשוקה, הנתיב הישיר לגילוי יעוד חייך"
חיבקתי מיידית את הספר והבטתי למעלה אל נציגי האח הגדול הדמיוניים הודיתי להם על ההקשבה להלך הרוח שלי ועל הדאגה להעלות את מפלס התשוקה בחיי.
הגעתי לעמוד 30 רותחת מכעס עצמי.
את הרי יודעת את כל זה.
את הרי מלמדת את זה.
את הרי בדרך כלל חיה ככה.
אחד המורים המופלאים שאי פעם היה לי נהג לומר שוב ושוב:
"ידע לא עושה הבדל".
כולנו יודעים מלא דברים. הרעיון הוא לעשות. אז הנה אני עושה. מחליטה להפסיק לשחק את הפולנייה וכל היום להיות סביב "לקחו לי שתו לי", מחליטה להפסיק לכעוס על עצמי על שלא עשיתי את מה שאני יודעת כל כך טוב. ומתחילה לעשות.
עושה מה שצריך כדי להתחבר לבערה הפנימית שתניע אותי לעשות את מה שבאתי לעשות כאן.
אם לרגע כבתה האש כי שכחתי או ביקשתי לשכוח, אני עושה את כל מה שצריך לנקות את האבק מעל מדפי ההגדרות הישנות ומקדישה זמן לבדיקה מחודשת ולחשב מסלול מחדש.
אני, קלריסה יהודית אורבך טייטל, נזכרת במי שאני ובמה שבאתי לעשות כאן.
מתחברת בלי עכבות לכל היכולות והכישורים שלי, לכל הערכים והאמונות שלי, לכל מה שחשוב לי ומרגש אותי. ובאש הנדלקת בי אני מתיישבת לכתוב לכם על זה.
אחרי שאסיים אמשיך בהנאה ובתשוקה לעשות את הפעולות הקטנות והגדולות התומכות במי שאני ובמה שבאתי לעשות כאן.
יכול להיות שזה נשמע פומפוזי משהו, או קל מדי ולא הגיוני. יכול להיות. יכול להיות שיש כאלה מבין הקוראים שבכלל לא מחפשים את הבערה הפנימית או שבכלל לא יודעים איך למצוא אותה… יכול להיות שיש כאלה שלא מוצאים משמעות אבל גם לא יודעים איך לחפש…
ואני כאן מציגה בשיא חוצפתי ובפשטות מעצבנת מה שעמלתי עליו 20 שנים ברציפות על בסיס ידע שרכשתי בכל מני דרכים ומכל מני מורים…
אז לפני שאתם מתעצבנים עלי הנה כמה טיפים קטנים:
- חפשו את מקורות העוצמה שלכם.
חשוב מאוד לשלב זה להשאיר את הצניעות ואת הענווה מחוץ לחדר. הם לא קשורים לתהליך הזה. הקפידו לרשום בהרחבה יתרה את כל הכישורים שלכם את כל החוזקים שלכם את כל הדברים הנפלאים הקיימים בכם ללא יוצא מן הכלל. דברים קטנים כגדולים. לכל דבר יש חשיבות. - בדקו מה הם הדברים החשובים לכם בעולם ועל מה לעולם לא תוותרו.
מתוך הסעיף הזה שגם עליו יש לענות בהרחבה, גזרו את הערכים שלכם. את ה DNA האישי של מהות קיומכם. גלו מה מניע אתכם לפעולה ומה מיצר אצלכם את ההתנהגות הבסיסית. - מצאו מכנה משותף לכל הדברים שעשיתם בעבר מתוך תשוקה בוערת
התחברו למהות קיומכם.
כאשר תדלק אש הבערה, אפשר יהיה להתחיל לדבר על ה"איך". כלומר איך הופכים את המהות לעשייה בשטח.
מי יודע, אולי זה יקרה מעצמו…?
המקרה השני:
מפגשים עם הנשים של משפחת אדמה רוח אישה.
זה המקום להודות לכל הנשים המדהימות שאני פוגשת באופן אישי בקליניקה ואת אלו שאני פוגשת באירועים של אדמה רוח אישה הווירטואליים או אלו שבשטח,
תודה מעומק הלב שלי
על כך שבנוכחותן אתן מזכירות לי מי אני ומה באתי לעשות כאן, ואתן מבעירות מחדש את המשמעות והתשוקה בחיי.
תודה תודה תודה
אהבה גדולה,
קלריסה
