יום אחד באוקטובר, 1941, ברלין, גרמניה.

סיפור קצר מאת קלריסה טייטל

היא הגיפה שוב, בפעם המי יודע כמה את הווילון הפרחוני מעל חלון המטבח הפונה אל הרחוב. התכונה השונה שאפיינה את הרחובות לאחרונה, הלכה והתגברה מיום ליום משעה לשעה. יותר נוכחות של חיילים, יותר כאוס, יותר המולה… לא נותר לה אלה להסכים להפנים, אחרי כמה שנים טובות של הכחשה ושל חוסר היכולת להאמין למציאות המשתנה, שמכאן המצב רק ילך ויתדרדר.

הטלאי הצהוב על השרוולים הוא לא רק סימן להבדלות. הוא סימן להורדה בדרגה. כל חבריה ומכריה היהודים שמחוסר ברירה עונדים את הטלאי הצהוב על שרוולי בגדיהם מנסים בכח להחזיק את גאוותם שנרמסה מזמן. גופם, כמו נשמותיהם לא יכולים עוד לכל זה וכל זכר לעמידתם הגאה היה כלא היה מעולם. ראשם השמוט מסרב להתמודד עם העתיד לבוא. עתיד רע. רע מאוד.

כבר הגיעה שעת בין הערביים, אותה השעה הקבועה בה היא נפרדת משני ילדיה, יצחק בן החמש ושרה בת השמונה. עם גבה לדלת, היא נשקה להם והאריכה את חיבוקיה יותר מאשר בפעמים הקודמות. בהתחלה היא חיבקה כל אחד לחוד, ומשלא יכלה לשחרר, היא עטפה את שניהם בידיה נשמה אותם עמוק, הכי עמוק שיכלה ואז הרחיקה אותם ממנה בלי לשחרר אחיזה, הסתכלה להם בעיניים ואמרה:

"אני הולכת לעבודה, כמו תמיד, אחזור ממש מאוחר בערב, כמו תמיד, שמרו אחד על השנייה כמו תמיד ואל תפתחו את הדלת לאף אחד. אף אחד! גם אם אתם יודעים מי הוא."

ילדיה, שעמדו אחוזי ידיים מול אמם, מורגלים כבר לפרידות האלה של אימא, ידעו שכל מה שצריך לעשות זה לשמור על מבט רציני ולהנהן בציות. בו בזמן בלי שהיא תשים לב הם סימנו אחד לשנייה בלחיצות ידיים. פעם הוא לחץ ופעם היא. זאת הייתה הקריצה הסודית שלהם. אימא תלך לעבודה והם יהיו בסדר גמור בבית.

בלב לא שקט ומחנק בגרון, יצאה סופיה מביתה. היא צעדה צעדים מהירים וקצובים על המדרכות הקרות והרטובות. ובמקום לשנן בליבה את הטקסט של התפקיד שלה בהצגה הערב, כמו שהיא תמיד עושה, היא סיננה מבין שיניה תפילה מבית סבא. מה לה ולתפילות… זה סימן מובהק לזה שהפחד השתלט גם עליה.

היא הגיעה מהר מהצפוי לתאטרון פוֹלְקְסבִּינֶה, תאטרון העם שבו היא משחקת כבר כמה שנים. רגע לפני שהיא נכנסה אל חדר השחקנים שמאחורי הקלעים, היא גייסה את כל נימי השחקנית שבה בכדי לשדר עסקים כרגיל.

"הי סופיה, את נראית נפלא הערב!"

צעקה לה חברתה, מנהיגת הלהקה. מן פאם פאטל יפהפיה שלא ידעה אף פעם לנתק את השחקנית שבה מהאדם הנפלא שהיא יכלה להיות.

"תודה…" ענתה סופיה כלא מאמינה לה בכלל.

הם עלו לבמה אל מול אולם כמעט מלא באנשים שניסו בכל מאודם לשמור על שגרת החיים. תאטרון העם שמכיל בתוכו עם מפוצל ואכול שנאה. עם שבשארית אנושיותו עוד מסכים לראות הצגה שמשחקים בה שחקנים יהודים.

שעה ורבע של ההצגה עברה מהר מהרגיל. הפעם שלא כהרגלה משהו אמר לה לחזור מהר הביתה ולא להתמהמה עם חברי הלהקה.

כשהיא התקרבה לרחובות ביתה היא שמעה רעש רחוב שלא שמעה כמוהו לפני כן. המולה גדולה וטורים של משאיות הנוסעות לאט ומעמיסות לתוך בטנן גברים נשים וטף וחיילים מלווים בכלבים נובחים, נבחו גם הם בטון שלא משתמע לשני פנים:

"שנל!!! שנל!!!"

סופיה רצה הביתה. תוך כדי מנוסתה, היא קלטה את כל המתחרש מסביב והיא הבינה. היא הבינה שהיא צריכה לארוז כל מה שנכנס למזוודה ולרדת עם שני ילדיה למטה.

המוח שלה קפא. היא נכנסה למצב רובוט המציית לפקודות רק בשביל לא להתמוטט מהפחד והחרדה.

היא נכנסה לדירתה הצנועה, ובשקט קורע היא הנחתה את הילדים לעשות כמוה. לקחת את המזוודה האישית שמתחת למיטה ולהכניס לתוכה את כל מה שנכנס. כמה שיותר בגדים חמים ורק צעצוע אחד. הילדים שלא ממש הבינו מה קורה, קלטו מיד שזה לא זמן להתווכח או להתנגד. לפי ההתנהגות והמבט בעיניים של אימא, חייבים לעשות את מה שהיא אומרת ושום לחיצת יד סודית או העמדת פנים לא תעזור כאן.

הרבה היא לא זכרה ממה שקרה מהרגע שהם הועלו על המשאיות בדרך אל הלא נודע.

חוץ מרגע ארוך ומשמעותי אחד.

הם הגיעו לתחנה הסופית. החיילים שחיכו להם שם הפנו את המוני היהודים היורדים מהרכבות לעמוד בשני תורים ארוכים המשתרכים אל עבר שני שולחנות קבלה. מאות פנים עם מבטים כבויים ממשיכים לציית בשקט.

סופיה אחזה ביד אחת את המזוודה שלה וביד השנייה את יצחק בעוד שרה עמדה לידם. אחד החיילים שהיה שם להשגיח, קלט לפתע את יצחק. בתנועה חדה ומהירה אחז בזרועו הרכה בחוזקה ומשך אותו מסופיה.

"הילד הזה לא יכול להמשיך מכאן איתך. בוא ילד, עמוד בתור הזה. מהיום אתה גבר. לך תעמוד בתור של הגברים!"

סופיה הרגישה כאילו תולשים לה איבר מגופה באכזריות בלתי נתפסת. היא אחזה במהירות את ידיה של שרה ונשענה על גופה הצנום של ביתה כדי לא להתמוטט.

היא ידעה שהיא לא יכולה לעשות דבר מלבד לעמוד שם חסרת אונים, מנושלת מכל חייה ועכשיו גם מבנה אהובה. היא חיפשה את העיניים שלו להביט בהם אולי בפעם האחרונה ואולי יותר מכל בשביל לומר לו בלי קול:

"ילד שלי, אימא תמשיך לאהוב אותך לעולמים. אימא לא תעזוב אותך. אימא תחזור אליך. אנחנו נשוב ונפגש"

ובתוך ההמולה ההולכת וגדלה היא הצליחה לראות בפעם האחרונה את פניו של יצחק ועיניו המפוחדות קלטו את עיניה והיא ידעה שהוא שמע בליבו את הבטחתה.

יום אחד באוקטובר, בשנת 2019

"מצוין, עכשיו בואי קחי נשימה עמוקה, ועוד אחת, ובנשימה האחרונה נתחיל לעשות את הדרך בחזרה לכאן ולעכשיו."

קול מוכר השתרבב לתוך הסרט הכל כך מציאותי שהייתי בו עכשיו. מתקשה להתנתק מהמראות והתחושות אבל יודעת ומרגישה שירד המסך ונדלקו האורות בחדר ואני צריכה להישמע לקול הנעים והמוכר.

"בואי לאט לאט החזירי את התחושות לגוף הפיזי שלך, הניעי את הראש מצד לצד, סובבי את כפות הידיים והרגלים, וברגע שאת מוכנה, עכשיו, פקחי את העיניים וחזרי לכאן ולעכשיו."

שלא כמו בסרט (האימה יש לומר), הפעם ההנחיות היו רכות ונעימות והיה לי ממש נעים להיענות להן. פקחתי את עיניי מבינה לא מבינה היכן אני. קלטתי שאני שוכבת על הספה בבית של החברה שלי. הפניתי אליה את מבטי ועיניי הממצמצות פגשו זוג עיניים רכות וחומלות ויד מושטת עם כוס מים.

"קחי, שתי את הכל. עברה עלייך חתיכת חוויה"

לקח לי דקות ארוכות להסתגל חזרה, להפנים את מה שעברתי וברגע שכל חוטי המוח שלי חזרו לסדר הרגיל, ידעתי. ידעתי מה היא תשאל אותי וידעתי מה היא התשובה וידעתי איפה הבעיה ושאלוהימה תעזור לי למצוא את הפתרון.

"אז שנדבר על זה רגע?" שאלה אותי ענת

"נו, ברור, הרי לשם זה הסכמתי להתמסר לתהליך הזה לא? לכי על זה, תשאלי אותי כי לבד אני לא עונה לך"

"או קי, תעצמי לרגע את העיניים שלך ותחזרי בדמיונך לשנייה שבה את פוגשת את המבט של הילד שנתלש ממך ואת אומרת לו את מה שאמרת"

היא הנחתה אותי באותה הרכות המוכרת.

"הסתכלי לתוך העיניים של הילד הזה. האם את יכולה לראות מי הילד הזה היום בחייך? אותו אחד שהיה בנך בגלגול הקודם מי הוא היום…?"

חיוך אחד גדול של הבנה נמתח על פני ואחרי שהוא נמתח לשיאו דמעות מלוחות וחמות דמעות של ניקיון וזיכוך זלגו ללא מעצורים על לחיי.

כן אני יודעת מי הוא היום בחיי.

עכשיו אני מבינה כל כך הרבה בחירות שלי וכל כך הרבה התנהגויות שלי.

עכשיו אני מבינה את הזכות הגדולה שניתנה לי לחזור ולחיות, לחיות ולתקן.