השיבה מהודו והתובנות שלה

הודו שלי (כן, אחרי כל השנים הללו שאנחנו במערכת יחסים צפופה אני מרשה לעצמי לקרוא לה הודו שלי), עושה בי כרצונה כל פעם מחדש.

אחרי שבע שנים של הכרות שהלכה והתפתחה למערכת יחסים מכבדת, אני מאפשרת לה, להדו שלי, לעשות בי כרצונה.

היא חודרת ונוגעת בכל רמות הרגש, היא מנערת לי את השטיחים, היא אוהבת אותי, היא משקפת לי, היא מקבלת אותי, היא מזינה אותי, היא מטלטלת אותי, היא מחזקת בי את האמונה, היא מחבקת אותי, והיא לא שואלת שאלות.

הדבר הראשון שקפץ לי לראש בהקשר של התובנות של המסע אליה הוא:

לעולם אל תאמרי אף פעם

Never say never

לעולם אל תגידי שאף פעם לא תעשי משהו כי באמת שאין לדעת…

אם אני נסעתי להודו בפעם הראשונה ומאז נפתחה לי הדלת אין ספור פעמים ובהנאה גדולה אחרי שמאז גיל 21 בתכנון הטיול הגדול של אחרי הצבא אמרתי:

"לכל מקום שרק תרצו, רק לא להודו…"

אז כנראה שבאמת הכל אפשרי.

ומה ניתן לומר כחלופה כאשר מגיע משהו שמעורר אצלנו את ה:

"אף פעם בחיים אני לא אעשה את זה"

הנה הצעתי:

"כרגע, בנקודה בה אני נמצאת בחיי זה נראה לי לא שייך, לא מתאים ואולי אפילו לא אפשרי. יחד עם זאת אני משאירה את כל האפשרויות פתוחות לאישה שבי הצומחת והגדלה בכל רגע נתון. כי מי יודע…?"

מה דעתך?

נשמע יותר טוב מסגירת דלתות מוחלטת, לא?

דבר שני:

במסע בן שבועיים לצד 16 נשים מדהימות שבאו לעבור חווית חיים, הייתי עדה למגוון רב של תגובות כלפי מה שהודו הגישה לנו וכלפי מה שהתרחש בתוך ההשתקפויות בקבוצה.

למרות כל ההכנות וההצעות להתבונן על הודו ואחת על השנייה ממקום מקבל במאה אחוז ולהיות באפס שיפוטיות, מדי פעם זה קפץ. קפצו להן השיפוטיות והביקורת והרצון שהדברים יראו אחרת. אחרת  וכמו שאנחנו היינו רוצים. הרי איך אפשר שלא…

לבקש מאיתנו שנהיה בקבלה מלאה ובאפס שיפוטיות בכל רגע נתון, זה כמו לבקש להיות לא אנושי.

גם אם נהיה בהוויה של מאה אחוז קבלה ואפס שיפוטיות מדי פעם תזדחל לה איזה מחשבה מבקרת ולאו דווקא בקטע רע… אלא אפילו ממקום חומל ושואף לשינוי לטובה.

היכן המלכוד?

המלכוד נמצא בכך שאנחנו לרוב מביאים את מפת העולם שלנו על העולם החיצון ואנחנו רוצים שהעולם החיצון ירצה את הדברים שאנחנו רוצים עבורם פשוט כי ככה זה אצלנו וככה זה עובד לנו.

אנחנו עושים את זה בלי לשים לב כל הזמן על האהובים שלנו ועל אלו שאכפת לנו מהם:

אנחנו רוצים שהילדים ילכו ללמוד, שיתחתנו, שיצאו מהבית, שהיא תהיה בזוגיות שהוא יזרוק את החברה, שהיא תתחבר למדיטציה שהוא יתנהג כמוני וכו' וכו' וכו'

אבל איזה קטע מעניין… אנחנו רוצים עבור אחרים את מה שהיינו רוצים עבורנו וזה ממש לא עובד ככה.

אנחנו זה אנחנו והם זה הם. אנחנו חייבים לשחרר את העולם והפרטים בו להגיע לתוצאות הרצויות להם, לא לנו.

אולי מדי פעם יהיה נכון לשתף בניסיון החיים שלנו, אבל גם אז זה רק שלנו ולא שלהם.

זה נכון לכל דבר, גם כשאנחנו הולכים לבקר בארץ אחרת וגם במערכות יחסים שלנו.

הודו שלי כבר אמרנו…?

אני חייבת להודות שלא יכולתי להתאפק הפעם וקפצו לי כל מני מחשבות. ואחת מהן אפילו העזתי לבטא בקול רם… ורק שאלתי האם לממשלת הודו יש תוכנית הבראה תברואתית כוללנית.

כאב לי הלב לראות במקומות היפים ביותר בעולם ערמות של פסולת.

כשכעסתי על עצמי על זה שאני מביאה אותי ואת תפיסת עולמי לתוך הודו, התנחמתי בעובדה שיש לי דאגה לעתיד כדור הארץ ולאו דווקא ביקורת אישית כלפי הודו ותושביה.

זאת הייתי אני ושתי תובנותיי הראשונות ממסע נשי רוחני להימלאיה אוקטובר 2019

אהבה גדולה

קלריסה