יומן מסע "אני אנצח", פרק 15

מאת מיכל ששון

אפשר גם לעוף מלמעלה

אני מרגישה שאני נראית יותר מדי טוב. החיוך שלי גדול מדי. יש לי שיער יפה רוב הימים. אני מסתובבת באנרגיה של רוח מתפרצת. חזרתי לעבוד במרץ. יש לי כל הזמן רעיונות חדשים. אני מבשלת. אני אוכלת. התחלתי לרוץ. אני רוקדת. אני צובעת מנדלות. מפנקים אותי. אני נהנית.

מה לא בסדר בתמונה הזו?

אני שואלת את עצמי אם זה בסדר לטרוף כך את החיים גם כשיש לי סרטן. המילה הגדולה והמפחידה הזו, איכשהו מצליחה לדלג לי כל הזמן מעל הראש. האם זו הדחקה? האם זו העמדת פנים בלתי מודעת? האם זה פרץ אנרגיה שהגיע אלי מתוך לחץ של להספיק עכשיו כי המחר בלתי ידוע? אני לא מצליחה לפצח את החידה. החלטתי שאני גם לא מתאמצת. זה מה שזה. מה זה חשוב אם קיבלתי את קלף המזל והחיים הטובים או לא. בכל מקרה – אני מנצלת אותו…

בשגרת היום החדשה שלי

אני מתעוררת בין שש לשבע (כן… זה לא בהכרח בגלל הטיפול ההורמונלי, זה היה גם קודם… הגיל). אני אוהבת לקום לאט ובנחת. לקחת את הזמן. לבדוק מה התחדש בלילה. לפעמים לקרוא קצת, או להתפנק חצי שעה עם החברים שלי מהסדרות האהובות (כרגע – טוני וכרמלה סופרנו). עד לא מזמן, זו השעה שהאיש ההורס שלי היה מביא לי קפה למיטה לעוד פינוק. עכשיו אני בשינוי. דוקטור רועי שינה לי את סדר הדברים כדי שאבריא. אז אחרי קצת בוקר איטי במיטה אני קמה לשתות לי מיץ עשב חיטה, מים עם לימון, תרופות הומאופתיות, ויטמין סי, כורכום ועוד כמה תוספים. זה לוקח לפחות חצי שעה ובדרך המטבח זוכה לניקיון חפוז, הכלים למקום, והתוכנית ללמד את בני הבית איך באמת לסדר את המטבח אחרי שהם מבשלים – חוזרת כל בוקר לטרטר לי בראש (ונשכחת אחר כך…)

כיוון שמקסימום בתשע אני כבר אחרי סידורי הבריאות הטבעית וארוחת בוקר, נפתח לי יום שלם להחליט איך למצות אותו. תאמינו לי, היומן גוגל שלי בחיים לא היה כל כך מלא. תנסו לקבוע איתי לקפה…

בנוסף לתכנון הסדנאות (זה מה שיש כרגע… עד שאלוהימה תחליט לפתוח לי את השמים באמת) ותחזוקה שוטפת של הקהילה (אתן…), אני כותבת, צובעת מנדלות, רוקדת בזום או בסטודיו, יוצאת להליכה בטבע, רצה, קניות, סידורים, בדיקות… הכל מתערבב לו בנחת לתערובת של טוב. אם לפעמים הסרטן עולה לי במחשבה זה רק בידיעה שהוא אולי שם. איפשהו בתחתית המוח שלי יש ידיעה מוחלטת שהכל ילך לפי התכנית. הגושון שלי, אם הוא עוד שם, הוא רק צימוק קטן שממשיך להצטמק כל הזמן.

"עוד קצת סבלנות," אני אומרת לעצמי, "עוד מעט וניפרד. אני מרפאה את עצמי בטיפולי אופטימיות, שמחה ושגרה".  זה בטוח יותר בטוח מכימותרפיה ברגע זה.

ומה עוד מרפא אותי כרגע?

המשפחה שלי! ארבעת הענקים שלי שמשתפים פעולה עם כל ה"שגעונות" שלי. מקשיבים, מבינים, תומכים ומתפללים. והכי חשוב – מבשלים! כמעט שלושה חודשים שלא היה בי שום רצון להיכנס למטבח. הסתפקתי (וגם זה לא תמיד) בלדאוג שפשוט יהיה אוכל בבית. קניות ועוד קניות ועוד קניות. כשיש לך ארבעה ענקים זה סיפור שלא נגמר. אבל אחרי הקניות… פתאום התגלה שיש לי שפים בבית! האמת שהענק התינוק (אישי שיחיה) הוא בשלן ידוע אבל רק כשבא לו… אבל הילדים, מגדול ועד קטן נרתמו למלאכה והתברר שהם אוהבים את זה וגם מומחים היודעים את עבודתם. שלושה חודשים שהבית שוקק מאכלים שמעולם לא הכנתי. החל מקארי הודי בצורות שונות, מיטלואף אמריקאי, חצ'פורי גיאורגי, זיטי אפוי ישר ממשפחת סופרנו ועוד… יא בבינו, הדבר היחיד שלא מרפא בכל הטוב הזה, הוא המשקל העודף…

אני חושבת שעליתי פה על משהו…

סרטן השד זו רק מחלה. צריך לרפא אותה ככל האפשר אבל לא צריך לחיות אותה! אם הכל בסדר, אז הכל בסדר. אפשר גם לעוף מלמעלה, לרחף בקלות. לתת מקום לחיים. להאט אבל לא לעצור. לתת לרוח בגבי לעשות את העבודה… עד כמה שאפשר!

שְׁבִיל חַיַּיִךְ שֶׁנִּפְרַשׂ לְפָנַיִיךְ

מִתְפַּתֵּל בֵּין הֲרָרִי לִבֵּךְ

בְּנוֹף אֶרֶץ פָּרוּעַ

סוֹפוֹ לֹא יָדוּעַ

זֶה שְׁבִילְךָ וְזוֹ עוֹצְמָתֶךְ

אֶת צוֹעֶדֶת קְדִימָה, מַרְחִיבָה צְעָדַיִךְ

מְאַמֶּצֶת גּוּפֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלָיִיךְ

זֶה לֹא קַל לָרוּץ לְאוֹר שֶׁבִּקְצֵה הַשְּׁבִיל

אֶת עֲיֵפָה מֵהַמֵּרוֹץ, עֲיֵפָה מִלְּהוֹבִיל

רְכוּנָה אֶל עַצְמְךָ, אַתְּ פּוֹרֶשֶׁת יָדֶיךָ

רַק כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ עוֹצְמַתָן שֶׁל כְּנָפַיִךְ

נִשֵּׂאת עַל הָרוּחַ, מִתְמַסֶּרֶת לַמַּשָּׁב

כְּמוֹ חֵץ שֶׁלּוּחַ, מִסְתַחְרֶרֶת בַּמֶּרְחָב

אֶפְשָׁר גַּם לָעוּף מִלְּמַעְלָה!

אֶפְשָׁר לְרַחֵף בְּקַלּוּת…

מֵעַל הַשְּׁבִיל

לִדְאוֹת כְּמוֹ צִפּוֹר

לְרַחֵף אֶל הָאוֹר

ממשיכה לרחף אל האור, להאיר את החושך. נתראה בסוף המנהרה!

שלכם

מיכל