יומן מסע "אני אנצח", פרק 21

מאת מיכל ששון

להיות הנהגת

האם יש כאן מישהו שיכול להגיד לי מה לעשות? לאן ללכת? מה הכי חשוב? איפה הכי מומלץ? כמה זמן זה ייקח? האם יש מישהו שיכול לקחת אותי לשם בדרך הכי טובה, הכי קצרה והכי פחות מזיקה? 

לפני חמישה חודשים חיפשתי מנהל פרוייקט. תומך. מבין. ושגם יודע לנהוג.  קיבלתי בשורה. הייתי המומה. לא ידעתי מאיפה להתחיל. מה לעשות קודם ומה סדר פעולות החשבון של התרגיל הזה שהתלבש עלי עכשיו. פגשתי מלאכים בדמות אדם שתמכו בי אבל גם נאלצתי להתמודד עם רופאים שלא רואים ממטר. בכיתי, פחדתי. התלבטתי בין דרכי טיפול. נדדתי בין בתי חולים. קיטרתי. חיפשתי יד שתוביל אותי במבוך החדש שהגעתי אליו. מישהו ללכת אחריו בעיניים עצומות ולדעת שאגיע בסוף לחוף מבטחים. זה לא קרה אחרי שבוע, גם לא אחרי שבועיים…

עצה של חבר

חודש אל תוך המסע, פגשתי חבר טוב, שניצח את הסרטן כבר פעמיים. חשבתי שהוא בטח יבין אותי ואת הבקשה הכל כך פשוטה שלי למישהו שיודע. אולי גם ידע להגיד לי למי לפנות. להפתעתי, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי:

"את מחפשת מנהל פרוייקט? הנה מצאת. את! זה התפקיד שלך, את יודעת לעשות אותו וגם אין לך ברירה. זה שלך ואף אחד לא יעשה את זה טוב יותר ממך".

חשתי הלם. בגידה. התנגדות. לא היה לי כוח. ניסיתי להתנער מזה. אבל היות והחיים והמסע זימנו לי די מהר החלטות גורליות שצריך לקחת ואיש לא לקח אותן במקומי, לא הייתה לי ברירה. עברתי לשבת בכסא הנהג, לקחתי את ההגה בידיים והתחלתי לנהל בעצמי את המסע שלי.

ככה תנינה נוהגת

אם תנינה ידענית שכמוני לוקחת עליה משימת נהגת, אז היא חייבת להבין הכל, כולל הפרטים הקטנים. זה דרש ממני תעצומות שלא ידעתי מאיפה גייסתי ובכל זאת הן היו בתוכי כל העת.

– להבין כל החלטה רפואית, בדיקה, תוכנית טיפול שמציעים לי. לשאול שאלות, למצוא תשובות.

–  לקרוא, לחקור, לבדוק. לשאול על רופאים, בתי חולים, מחקרים חדשים

– ליצור קשר עם כל מי שיכול לעזור

– לבחור ולהחליט מי יטפל בי ואיך

עשיתי את זה כמו גדולה

כשאני במושב הנהג, הרכב המסורבל, המפחיד, הנוסע אל הבלתי נודע, תפס כיוון והתחיל להגביר מהירות. מה אומר לכם, השארתי חלונות פתוחים, שיער מתנפנף, צעקתי לרוח, הרגשתי טוב. בשליטה.

למרות שתוכנית הנסיעה משתנה לעיתים קרובות, בדרך יש עליות ומורדות והאופק תמיד יישאר רחוק ומשהו לשאוף אליו, אני שולטת במסע המטורף הזה. אני הנהגת.

לוקחת לרגע זום אאוט מהמכונית המקרטעת של שבילי הסרטן ומבינה שזו רק דוגמא, רק שיעור בחיים. אולי שיעור נהיגה. אולי שכחתי כבר לנהוג בדרכי החיים שלי. אולי חיפשתי יותר מדי מי שיוביל אותי. תכלס, מי יכול לעשות זאת יותר טוב ממני?

נכנסת באומץ לכסא הנהג של החיים שלי. זהו. הגעתי הביתה.

ואתם? כתבו לי למטה בתגובות האם אתם עדיין יושבים בכסא שליד הנהג או מוכנים כבר לשבת ליד ההגה?

אוהבת המון

מיכל