יומן מסע "אני אנצח", פרק 24
מאת מיכל ששון
נערת גומי
…ואז היא התקשרה. בקול מתנצל אמרה לי שנפלה טעות. מישהו שכח. מישהו לא שם לב. לא זכרו. שחדר הניתוח שהזמינו עבורי הוא בכלל בשיפוצים ועכשיו מה שאפשר הוא לדחות את הניתוח בשבוע…
הכל לטובה
הכל לטובה ובכל זאת למרות ששום דבר נורא לא קרה ואולי דווקא טוב לדחות ולתת לכדור הפלא לעבוד ולנקות עוד שבעה ימים, הרגשתי כאילו נפלה פצצה על ראשי. נו מה עכשיו??? האם אין לאלוהימה במה להתעסק עכשיו חוץ מללמד אותי אישית עוד ועוד שיעורי סבלנות??? הגיע הזמן להתקדם הלאה וכאילו לא עברו להם ששת חודשי "חופשת הטיפול" בנעימים. כאילו לא ניצלתי את קלף הג'וקר עד בלי די בטיפולים וסדנאות מרפאים ומהנים. עכשיו הגיע הזמן להגיע ליעד. לסיים את הסיפור. הנה התחנה הכמעט-לפני-אחרונה כבר נראית באופק ועכשיו הזמן למתוח עוד את החבל?
רוצה לעצור את דהירת הרכבת
עם כל אהבתי לשינויים ולגמישות, את השינוי הזה אני בכלל לא אוהבת. די. נמאס לי. רוצה כבר לחזור לחיים בלי פסק זמן. בלי מגבלות. בין הרים ובין סלעים… רכבת הסרטן שלי דוהרת לה כבר חצי שנה. עולה יורדת, מפחידה משמחת, מרחיקה ומקרבת. בכל פעם שהרגשתי שאני יודעת מה עומד לפני, גיליתי שאני לא יודעת מספיק. לא יודעת כלום. בטח לא שולטת על התהליך ועל מה שקורה. אני אולי נוהגת בקטר אבל הדרך לא ידועה לי ופיתוליה משתנים באופן קבוע. אולי כדי לשמור לי על הערנות…
נערת גומי
לפעמים אני מרגישה שהכי טוב היה לו הייתי נערת גומי. לומדת להתקפל במזוודה. להתכנס כמו שבלול ופשוט לתת לרכבת לשאת אותי לאן שהיא רוצה. בלי לראות, בלי לדעת, פשוט להינשא הלאה ומה שיבוא יבוא. אבל אני לא נערת גומי ואני לא תמיד גמישה. המפרקים שלי כבר קצת נוקשים ואני מתקשה לסחוב בעליה. וכשמזיזים לי פתאום את קו הגמר עוד שבוע קדימה, אני צריכה פתאום להתיישב כדי להסדיר את הנשימה. עכשיו לנשום בסדר. אני נושמת. שיהיה העשרה בינואר. שיהיה. הרווחתי עוד שבוע לחופשת הטיפול.
עכשיו להתמסר ולנשום
אני פורשת את ידי – מכתפי ועד קצות האצבעות – עוטפת את היעד החדש, מתגמשת, נרגעת למחשבה. הסיום קרוב ואני אעשה את זה כמו גדולה. ואם אתם קצת במתח, כמוני, אז בואו נרגע ביחד. רק עוד שבוע…
ובינתיים שילחו לי את האנרגיה הקסומה והמרפאה של החברות.
אני נושמת אותה ומתגמשת.
יחד עם הדרך.
שלכם באהבה, מיכל
