יומן מסע "אני אנצח", פרק 25
מאת מיכל ששון
בהמתנה
"אני כבר לא איתך", הוא לוחש לי. "גושונים מאד אוהבים אופטימיות ונחישות ברמות גבוהות. תכלס, פינקת אותי חצי שנה במחשבות טובות. עשית לי פילינג רוחני בריח מנטה עם תהליכים בדמיון מודרך, בתנועה, בתזונה. נמסתי והתמוגגתי משמחה על האהבה העצמית שהרעפת עלי. התמוגגתי מאושר".
לו יכולתי לענות לו, הייתי אומרת לו שאני יודעת. כבר מזמן הבנתי שזכיתי בפרידה מאושרת. צריך לדעת גם ממי ואיך להיפרד…
אז מה הבעיה כאן?
שכל השיחה היפה הזו מתנהלת בראשי בלבד. המדע הרפואי לא מקשיב לה ובעצם הוא בכלל לא מעוניין בשיחות או בהרגשה. הוא מעוניין בבדיקות, תוצאות והוכחות. כך יוצא שבעוד כמה ימים, הפרופסור הנחמד שבחרתי לי, עומד לחתוך אותי ולהוכיח קבל עם ועדה שגופי נקי מגושונים זרים ואפשר (עוד מעט) להמשיך הלאה בדרך החופש.
עמדת המתנה
הידיעה על הניתוח הצפוי מלווה אותי כבר מיום הגילוי. חצי שנה אני חיה "כרגיל" בצילה של הידיעה הזאת. ממשיכה לחלום ממשיכה לתכנן ממשיכה להגשים. ממשיכה לחייך, לעודד, להפיץ את השמחה והששון. ובכל זאת עכשיו, כשהוא כל כך קרוב, משהו נעצר. כאילו כל הכוח נשאב ממני בבת אחת לתוך ריק של ערפל. כבר שבועיים שאני חיה את היומיום וההכרחי בלבד. משימות, שפעם היו יושבות בקצה הרשימה והייתי מבצעת אותן בלי לחשוב, הפכו למטלות כבדות שצריך להיערך לקראתן. אפילו הישיבה לכתיבה מול המחשב האהוב הפכה למשהו שאני משתדלת לעקוף בדרך מהמטבח לחדר שינה. גם המוח שלי משתדל לעקוף כל מחשבה על מה שעומד לקרות ממש בעוד כמה ימים. אף תמונה של עצמי לבושה פיג'מת ניתוחים בדרך ל… לא מצליחה לעבור את מסך העשן והעייפות החדשה הזו שהגיעה לעזור. רושמת כל מטלה רפואית, מה לקנות, מה להכין איזה בדיקות לעשות, כי אני עושה את זה עבור מישהי אחרת שאיננה אני. אני מחייכת ואומרת שהכל בסדר אבל בפנים כנראה שמשהו מתרוצץ לו כמו עכבר מבוהל. עכבר שמעולם לא אושפז ולא עבר ניתוח.
מנקה את המוח. משתדלת לפנות מקום גם לפחד. שירגיש שהוא יכול לבוא. וללכת. זה טבעי.
וזה יבוא
כמו קו חרוט על כף יד – זה יבוא
בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו.
עוד כמה ימים ואחזור להיות שלמה עם עצמי. עד אז אשמח לכל ברכה, חיזוק ועידוד בכל המדיות האפשריות והידועות.
שלכם באהבה
מיכל
מיכלי האהובה,
מאחלת שזה יהיה האישפוז וניתוח האחרון בחייך ואמן שיעבור במהירות, בקלות והכי חשוב עם תוצאות טובות…
חיבוק גדול
רחלי
מיכל יקרה, חיבוק גדול
דפנה