יומן מסע "אני אנצח", פרק 26

מאת מיכל ששון

מחלקה ראשונה

מהרגע הראשון של הבשורה התייחסתי אליו בשוויון נפש, ואתם זוכרים שאני לא חובבת כאבים בכלל. לא דקירות, לא מחטים, לא תחבושות, לא דם. בכל זאת, מכל המילים הנוראיות ששמעו אזני בחצי השנה האחרונה – סרטן, גידול, כימותרפיה, כריתה, גרורה, להמשיך?.. מכל אלו, דווקא המילה ניתוח, שמרמזת על פעולה פולשנית בגוף שלי, לא הצליחה להפחיד. להיפך, באזני תמיד היה לה צליל של סיום. חותכים וזהו. נגמר. רות סוף.

חצי שנה של הכנה ליום הגדול, של בדיקות, של תורים, של חקירות, של שיחות, של כדורים. חצי שנה של תפילות שזה יצליח והנה זה הגיע. אני כבר בוגרת בחצי שנה של זמן ואלפי שנים של חוכמה נשית מצטברת ויודעת שזה לא באמת הסוף. אמנם חותכים ומוציאים אבל מכאן והלאה יש עוד דרך והיא לא קצרה. אבל אם זה הצליח, אם עבדו התפילות והברכות והמחשבות החיוביות, אז הניתוח יהיה קטנטן ויביא איתו תקווה גדולה לעתיד בריא.

ההכנות

אני מעסיקה את עצמי בחשיבה חיובית לקראת היום הגדול. כמה שקט יהיה חדר האישפוז, אשמע מוזיקה טובה באזניות, אקרא בספר שעומד כרגע מיותם מול המיטה ואראה קצת נטפליקס בטלפון. הפרופסור המנתח כזה חמוד ומה אם המרדימה תהיה הרופאה החביבה מהטרום ניתוח ואולי אקבל מיטה עם נוף לים ואחר כך אוכל להניח לעצמי לנוח כמה ימים… וכו וכו וכו… המוח שלי עסוק בים של שטויות לקראת הניתוח, אולי זה גם סוג של בריחה/ הדחקה אבל היא משרתת אותי מצויין. אפילו מחשבת-פחד אחד לא מצליחה לחדור ולעבור פנימה.

מבחוץ העולם סוער וגועש בדאגה. המשפחה מפנה זמן ללוות אותי. החברים מתקשרים לוודא שאני לא מוטרדת (אני לא) או מתרגשת (אולי כן). העולם הוירטואלי שלי מלא באנרגיות טובות וברכות ותמיכה. אני מרגישה כמו מי שעומדת בתוך עין-המערבולת. פה בפנים דווקא שקט מאד.

יום הניתוח הגיע

מזל שהוא רק בצהריים ויש לי זמן בבוקר לצבוע ציפרניים באדום ולארוז לי תיק מלא בגדים ודברים מיותרים לבית החולים. מרגישה שאני נוסעת לחוצלארץ. הבכור שלי מסיע אותי, כמו בימים הטובים לשדה התעופה.

בית החולים מחכה לי ממש מול הים. כנראה שאני בסוג של הלם כי הכל נראה לי טוב. אחת ההחלטות הטובות והחכמות היתה לעבור את הניתוח בבית חולים פרטי, אז פה הכל מושקע ונקי ויפה ומחוייך ומנומס ומכובד… בקיצור טיסה במחלקה ראשונה. ממש מרגש. אם לא במטוס אמיתי אז לפחות פה.

ההכנות עוברות די מהר. מחייכים אלי. שואלים אותי 50000 פעמים לשמי ומספר תעודת הזהות שלי, מסבירים לי לאט, דוקרים אותי, מרגיעים אותי, ושוב מחייכים. בסוף אני מוצאת את עצמי עם חלוק פתוח ורשת על הראש מובלת על ידי סניטר (חייכן, איך לא) לחדר הניתוח, שם צוות מחייך ממשיך לדקור, לדבר, ול….. זהו. מכאן והלאה לא זוכרת כלום.

התעוררתי

צפודה ורועדת. האחות עטפה אותי בסדין חם. תיכף יעבירו אותי למחלקה. אבל רגע! איפה המשפחה שלי? אני שוכבת (כנראה 10 דקות) נצח לבדי ומחכה למוסקטרים שלי שיגיעו לחבק והם אכן מגיעים. אחד אחד (ימי קורונה). איזה כיף! זה המקום להעריך את הבחורים החסונים שגידלתי סביבי. כנראה עשיתי משהו טוב…

המנתח שולח מסר מרגיע שהניתוח עבר כמתוכנן. קל. נראה יפה. נשלח עכשיו לפתולוגיה. תתנהגי יפה ותבואי לביקורת בעוד שבוע. אין כאבים…

אחרי שכולם הולכים הביתה והכל נרגע, אני מנמנמת פה ושם. מגלה שהמיטה לא ממש נוחה, הנוף לא לים והמחט ביד מעצבנת. אבל מה כל אלה לעומת הידיעה שאני אחרי? עברתי את זה!!

עם הפנים קדימה

שלכם באהבה

מיכל