יומן מסע "אני אנצח", פרק 28

מאת מיכל ששון

ירידה לצורך עליה

הראי מחזיר לי מבט עייף. מקומט. פרוע. אני מסתכלת בו וחושבת שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו הוא לחזור למיטה. גם ככה אין לאן למהר. מנסה לחפש בצד השני של הזכוכית איזה שביב של אנרגיה, רצון לפעולה. לא מוצאת. אני שואלת: "ראי ראי שעל הקיר, איפה היפה הנמרצת שאתה מכיר?". הוא כל כך עייף שאפילו לא משיב לי. מוותרת. אוספת את השיער לקוקו קטן וחוזרת לרחם על עצמי עוד קצת. איכשהו מתחת לפוך הכאבים נבלעים, מוקהים ואני מרגישה עטופה וחמימה.

שבועיים וחצי אחרי הניתוח. כבר שאלתי. חקרתי. הייתי אצל שני רופאים. הבנתי. ככה זה. זה נורמלי. הגוף מתמודד עם מה שלקחו לו ואין פה דרכי קיצור. תאים מכל מיני סוגים מתקבצים ומתגבשים כדי לייצר רקמת ריפוי. לגשר על המקום בו פעם היה הגושון. המסע התאי הזה יוצר גבשושיות, התקשויות ותחושות לא נעימות. זה יעבור, הבטיחו הרופאים. עוד כמה שבועות…

מבחן הסבלנות

בימים אלו, אני לא עומדת בשום מבחן כזה. רוחי קצרה. בעיקר לא בא לי. לא בא לי לענות מה שלומי (כי הוא לא משתנה), לא בא לי להתעניין מה שלומך ולא בא לי ממש לצאת מבועת העצמי המרחם על עצמו. אני מנסה את אלוהימה בשאלה מתי כבר יסתיים המבחן. לא הספיק האבחון הארוך והמפחיד? חצי שנה של התאפקות בטיפול ההורמונאלי? מתי מתי מתי אקבל כבר את מדליית הסבלנות האולטימטיבית והאם זה יקרה בכלל, במסע הזה או במסעות אחרים? אלוהימה לא עונה וחיוכה מסתורי. כנראה שיש לי עוד מה ללמוד בתחום…

בועת הרחמים

זה המקום הכי בטוח שלי בימים האלה. לפעמים אני מתמסרת אליה ולפעמים יוצאת החוצה. לובשת פיג'מה חגיגית ומסתובבת בבית. לפעמים יוצאת החוצה. אוחזת בידיים שמושטות מבחוץ. פוגשת את מי שפוגשת. זה טוב אבל רגעי. כנראה שזה בסדר גם להתמסר לבועה הזו. להישאר בתוכה עד הסוף. עד שאפסיק לרחם על עצמי ואצא לטרוף את העולם.

אז למה חשוב להישאר עוד קצת בבועת הרחמים?

1. כדי לתת ביטוי גם לרגשות הפחות יפים שמציפים אותי כרגע – עייפות, כעס, ייאוש, כאב. הם קיימים ממילא. כדי לאפשר להם לצאת ולהתמוסס אני צריכה לתת להם להיות. כן. זה לא ממש כיף. אבל אני יודעת שאחרי שהם יצופו ויציפו הם יעופו וישאירו אותי משוחררת.
2. כדי לחזור לבועת האושר, אני צריכה לאשר. לאשר שלא תמיד הכל טוב ומושלם ומחויך כי לפעמים זה לא. אני מורכבת מכל חלקי, ברגע שאתך לכולם מקום ארגיש יותר מושלמת = יותר מאושרת.
3. כי מגיע לי. לפעמים זה פשוט כיף (מסוג מסוים…) להתבוסס שם בבוץ הרחמים העצמיים. להתמרח בו מכף רגל ועד ראש. לתת לו לקלף ממני את התאים המתים. אחרי שאשטוף אותו ממני – כנראה שיתגלה העור החדש והזוהר של הבריאות החדשה שלי.

ירידה לצורך עליה

מי שמכיר אותי יודע שזה יעבור לי. ירידה לצורך עליה. ככה החיים שלנו בנויים, לא? כמו רצף של הרים ועמקים. איש חכם אמר לי פעם:

"המקום הכי טוב להיות בו הוא בתחתית. מפה אפשר רק לעלות"

צודק. ובינתיים, תהיו איתי כאן, גם במקום הנמוך הזה. לא צריכה רחמים כי יש לי מספיק משל עצמי. גם חיזוקים – עוד לא. חיבוקים רבים ותומכים להניח עליהם כתף ולהתבכיין – יתקבלו בברכה ובתודה. אפשר כאן, שם ובכל מקום.

תודה על האיפשור

שלכם

מיכל