יומן מסע "אני אנצח", פרק 3

מאת מיכל ששון

הפחד שלי ואני

"…אני מסתכלת לו בעיניים והוא מסתכל לי בחזרה. אני מנסה לא לעצום למרות שהכי בא לי לקבור את הראש בחול כמו בת יענה (כן אני יודעת שהחיה היא "יען", ובכל זאת מי שקוברת ראש בחול " היא "בת יענה") ולהתעלם ממנו. אני רוצה להתרחק ממנו ולא לפגוש אותו לעולם. ובכל זאת, במצב הנוכחי, הוא ואני משלבים ידיים ונאלצים ליצור בינינו ברית בלתי כתובה. אני אלך איתו יד ביד ואלמד לחיות עם זה בשלום. אני לא אמות מהפחד. והוא – ישתדל להישאר בתפקיד השומר, הבאדי גארד, המגן עלי וישאיר את הפרצופים המפחידים להזדמנויות מיוחדות בלבד…"

מה זה זמן בכלל?

בסך הכל 5 שבועות עברו להם מאז הגילוי. בכל זאת נראה כאילו נצח שלם אני שם. נצח שלם של בדיקות ורופאים ומתח. נצח שלם של ציפיות, תקוות ותוכניות מגירה שמתהפכות ללא הפסקה והופכות לרכבת שדים שדוהרת בנתיב הסרטן ולא עוצרת לרגע להפוגה מול הנוף.

מנהלת פרויקטים במודעות מלאה

אני בקרון הראשון. עדיין קרובה לקטר. מנסה בכל כוחותיי לשמור על ההגה בידיים. לבדוק את הבדיקות, לשאול שאלות, להתעמק במילים שלא הבנתי. תוך כדי ניהול הפרויקט של חיי אני גם מג'נגלת בין רופאים, מתייקת רשימות, שומרת המלצות … משתדלת לעשות הכל תוך שמירה על הראש מעל למים כי אם אני במסע, אז לפחות אראה מה יפה בדרך.

רוב הזמן אני בסדר. אבל לפעמים הוא נוחת עלי פתאום. כמו ענן שצונח לאט מלמעלה. ואז המסיכה מתרסקת ופרצופו האמיתי נגלה – הפחד.

ממה אני מפחדת?

ראשית אבהיר שלא מהמוות. הוא לא חלק מהמשחק. יש כאן מהמורה, גדולה או קטנה נגלה בהמשך, שצריך לצלוח אותה. להגיע לצד השני בשלום. אין לי ספק שאגיע. לא בתכנית שלי להיכשל. יש לי משימות רבות מספור. "הישרדות", "המירוץ למיליון" הן תוכניות קלות ליד התכנית שלי ובמשחק הראליטי שלי אני מתכוונת לנצח ולקחת את כל הקופה. אז אין מה לדאוג.

אני פוחדת מכאב.

לא מתאים לי. אני לא גיבורה. לא יכולה ולא רוצה להתרגל.
כשהייתי ילדה ורופאת הילדים הייתה נותנת לי פתק לעשות "שקיעת דם", הייתי לוקחת, מקמטת וזורקת מתחת למושב של האוטו, כך שמעולם לא עשיתי אפילו לא בדיקות דם…

ואילו עכשיו…

כל בדיקה או פגישה עם רופא נמדדת מיד בסולם הפחד.
אם אר איי? קלי קלות. לא כואב.
פט סיטי? קצת איחס לשתות חומר רדיואקטיבי, אבל כואב זה לא.
בדיקות פולשניות הן סיפור אחר לגמרי שהופך אותי לפקעת עצבים מהלכת כשהראש עובד במהירות האור בניסיון למצוא פתרון לשאלה – איך להימנע מלעשות את הבדיקה?

השבוע הייתה לי ביופסיה. להוציא דגימה מתוך הגוף שלי??? אין לתאר את המלחמה שהתחוללה בקרבי ובקרבתי. טלפונים שהרימו אותי בתקווה שזו אזעקת שווא ואין שום צורך בבדיקה ושיחות שכיווצו והלחיצו בתיאורי מכאובים שונים שאולי צפויים לי שם.

עשיתי את הכי טוב שאני יודעת לעשות

צעקתי, נלחמתי, כתבתי, נפגשתי שוב עם הרופאה ובסוף לא הייתה לי ברירה. אני כבר לא ילדה שיכולה לזרוק פתקים מתחת למושב. "תתבגרי קצת" אמרתי לי, כי כך אמרו כולם. זו רק בדיקה…

אבל הפחד לא מקשיב לאף אחת, ילדה קטנה או גדולה. לפני ובזמן הבדיקה הוא ישב לי בגרון וכיווץ לי את הגוף, הוא הזיל את דמעותיי ללא הפסקה וללא שליטה בזמן שהתחננתי לרופא שלא יכאיב לי.

מתברר שאלוהימה ריחמה עלי מלמעלה. כי הרופא באמת השתדל והרדים כמיטב יכולתו ולא כאב… זה לא שכנע את הילדה הקטנה שבפעם הבאה זה לא יכאב.

היא ואני רק בתחילת הדרך. הוא עוד יפחיד אותנו ואולי זה גם קצת יכאב. כדי לשמור על השפיות והכוח, הפחד שלי ואני צריכים לשמור על פרופורציה. הוא ישמור עלי ועל הגבולות שלי ואני אסכים להכיל אותו בתוכי.

כי מותר לפחד.

גם כשמפחדים מנצחים, לא?

בפעם הבאה אכתוב על אומץ…מבטיחה… בעצם אולי…

שלכם

מיכל