יומן מסע "אני אנצח", פרק 30
מאת מיכל ששון
גם אני רצה
אני עולה ויורדת במדרגות. צועדת בביתי. עסוקה אפילו בזמן חופשת ההחלמה הזו. חמישה עשר צעדים ממכונת הכביסה לכורסת הקיפול. עוד שני צעדים לפינת המחשב. שמונה עשרה מדרגות לקומה התחתונה. ארבעה עשר צעדים לקצה הסלון ולצד השני – שמונה צעדים למקרר, עוד שניים לתנור, עוד ארבעה לדלת הכניסה… חמישה צעדים לויטרינה היוצאת לחצר ומשם לשער ואל השביל אל החופש…
חודש עבר מיום הניתוח
רציתי לעצור ולהאיט את הקצב. באמת רציתי. אבל הגוף לא יכול. לא רוצה. הוא שבע מלהרגיש סגור. הוא לא רוצה להיות בעמדת החלמה. הוא רוצה להמשיך לרוץ קדימה. לחזור לכל מה שעשה לפני. לצעוד, לרקוד, לרוץ. שננסה? מה כבר יכול להיות…
חזרתי לרקוד
בבוקר הסתכלתי עלי במראה. הנעתי ידיים ורגליים. בדקתי מתי זה כואב ומתי זה מושך ואיפה הגבול. שעה ארוכה עמדתי שם וחלמתי שאני כבר שם. כבר אחרי. ואז בהחלטה של רגע הרמתי את הטלפון וכתבתי לה שאני באה לרקוד. חכו לי. מה שיהיה יהיה. לאט לאט מהר מהר. ובאמת בפעם הראשונה זה היה לאט. ובזהירות. בחנתי איברים וגבולות גזרה. רקדתי בלי לקפוץ. עדיין לא בחופש מוחלט. נחתי מידי פעם וויתרתי על תנועות גדולות. בפעם השנייה הרגשתי איך הגוף מתגמש ומצליח להימתח לכל הכיוונים. עדיין נמנעתי מקפיצות. בפעם הרביעית הרגשתי שחזרתי הביתה. זהו אני כבר יכולה לרקוד.
חזרתי לשביל
לצעדות כמעט יומיות. יורדת בשביל בין הפרחים, ממשיכה לכיוון אורוות הסוסים. מגלה נתיבים חדשים. פינה למדיטציה. ירידות ועליות. צבאים שמגיעים מרחוק לצפות בי, פלא שכמותי, שעולה ויורדת במורדות ההרים המקיפים את ביתי.
גם אני רצה
וזה לא סתם משפט. זה שם של קבוצת ריצה שאני נושאת בגאווה מיום שהצטרפתי למועדון. מיזם התנדבותי נהדר שמחבר אותנו, נשים במסע הבראה מסרטן השד, לגוף, לתנועה, לריצה. שני מאמנים, הוא והיא, נעמי ורוני שנותנים בשבילנו את הלב והנשמה. ואנחנו, שמגיעות כל אחת עם הקרכצען שלה. זו עם כאב ראש, אחרת עם תחבושת לחץ ביד, עוד אחת ממש חייכנית ששערה הקצוץ אחרי טיפול הולך ומתארך ואני שחוזרת בפעם הראשונה אחרי הניתוח ולא מפחדת. אז כן, חברים וחברות, לרקוד ולצעוד זה נחמד וכיף אבל לחזור לרוץ זו החלטה של ממש.
קמתי, לבשתי, נעלתי, נסעתי, הגעתי, הלכתי, רצתי, הצלחתי!
נעמי המאמנת, נשמה גדולה שכמותה, עשתה לי קצת מתיחות פרטיות בצד. להסתגלות.
יצאתי למסלול, נשמתי לרווחה, הקשבתי לפטפוטים העליזים, הזעתי, התאמצתי, חייכתי וידעתי שזהו. גם אני רצה.
גם אני חוזרת לרוץ את החיים האלה. אולי מעט יותר זהירה. אולי יותר איטית. אבל לא מוותרת. עד קו הגמר. עד הניצחון.
שלכם עד שבוע הבא
מיכל
מיכל יקרה, קוראת ומתרגשת!! שמחה שבאת, לנשום, להזיע ולהיות חלק…
שולחת חיבוק
נעמי