יומן מסע "אני אנצח", פרק 34

מאת מיכל ששון

את לא לבד

בשנת 1989 השתתפתי בקרנבל בברזיל בעיירה מקומית בשם אולינדה. אני זוכרת את התחושה של אלפי אנשים צועדים ברחובות בכל שעות היום והלילה. איכשהו, תמיד הייתה לי תחושה שאני צועדת נגד הזרם ושכל האלפים האלה הולכים מולי. אחרי כמה ימים, חבר הציע לי להסתכל לאחור ואז גיליתי את האלפים שהולכים אחרי, בכיוון שלי.

את התגלית הזו לקחתי איתי גם במסע הזה. בתחילתו הרגשתי שאני צועדת לבד נגד הזרם העצום של אנשים בריאים שחיים את חייהם כרגיל. מתברר שזו טעות. מבט חטוף לאחור גילה אלפי אנשים ונשים שצועדים בכיוון שלי, במצב שלי ובמצבים קשים בהרבה. למעשה, לאחר מספר חודשים בצנטריפוגה המטורפת והמטלטלת של הסרטן, נראה שיש יותר אנשים בפנים מאשר בחוץ. לפחות בעולמי הדיגיטלי, שמורכב מגוגל, פייסבוק, ואטסאפ ושיחות טלפון.

המרחב הגוגלי

הוא ספריית המחקר היקומית האינסופית שלי. שם אני בודקת כל שם, כל רופא, כל תרופה, כל טיפול וכל דבר הקשור למחלה ולריפוי. משם נשלפים שמות של רופאים וחוקרים שכדאי לפגוש ולדבר איתם, מטפלים מסוגים שונים, מחלימים שהם השראה ועוד… בזכות האלגוריתם שלומד אותי ומציע לי תכנים, נראה כאילו העולם כולו עוסק בחקר הסרטן, למעני.

בפייסבוק

אני חברה בקבוצת הנשים "גם אני חליתי בסרטן השד". מרחב בטוח לסיפורים, שאלות, קיטורים והתחברויות. מקום בו אין גבולות לאהבה, לחמלה, לעזרה. עצות, הצעות לתמיכה, פרויקטים של עזרה מעשית והכי חשוב – אהבת חינם שמוצעת לכל חדשה, ותיקה, מפוחדת או שואלת שמקיפה את כולנו בחוט של אחווה נשית שאינה תלויה בדבר. בזכות האלגוריתם של פייסבוק, הפיד שלי מוצף בנשים ממש כמוני שקיבלו "הפתעה" באמצע החיים. חלקן כבר וותיקות בעולם הזה, חלקן רק עכשיו הצטרפו. רבות מאד. בכל יום מצטרפות חדשות. חלקן עוברות טיפולים כמו שלי וחלקן טיפולים אחרים וקשים יותר. מהקבוצה הזו נוצרה רשת של נשים, פחות או יותר במצבי. חברות לחלוק איתן.

הואטסאפ

שלי סוער לפעמים מהתכתבויות עם האחיות החדשות הללו. אנחנו שולחות זו לזו תוצאות של בדיקות, שאלות, בקשות והכי חשוב – לבבות של חיזוק. לפני טיפול. לפני ניתוח. כשמחכים לתוצאות.

ובטלפון –

כשיש על הצג שם שמסתיים בסיומת "גם אני" – אין מצב שאני לא עונה! לא חשוב באיזו שעה וכמה זמן יש לי. לחברות האלה יש לי תמיד זמן וסבלנות ומטען מלא שאל אהבה שמחכה להשתחרר. אף אחת מהן לא פגשתי עדיין ובכל זאת אני יודעת שיש ביננו קשר חזק מאד. בכל שיחה אני מעדכנת, מתעדכנת, מחבקת, בוכה ושמחה עם כל אחת. תומכת ולפעמים נתמכת. מרגישה את הזרם שצועד איתי ואחרי ומרגישה מחוזקת.

אז אני לא לבד. משפט משמח ומצער גם וגם. כמו החיים – חמוץ/מתוק. סבתא שלי תמיד אמרה: "נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח". אז אני לוקחת בשתי ידיים את הביחד שמלווה אותי לאורך המסע ובורחת הכי רחוק ממה שמנסה לפגוע בי – שלעולם לא יפגע בי שוב.

ביום ראשון טיפול חדש מצפה לי. הקרנות. אני יודעת שיש לי גב חזק, תומך ואוהד שאוכל להישען עליו.

תודה על כל תגובה, עידוד ותמיכה. אני יודעת שאני לא לבד…

שלכם

מיכל