יומן מסע "אני אנצח", פרק 35

מאת מיכל ששון

סיכום ביניים

מבחוץ היא נראתה אפילו לי קלילה קלה. רק בסוף הריצה כשהגעתי לקו הסיום, גיליתי שהוא בכלל לא קו סיום. מקסימום התחלה חדשה…

גילוי עצמי ממושש של גושון בשד שמאל

איבחון לא כיפי – ממו, אולטרה, ביופסיה, mri, פט סיטי. כל החברה בבת אחת ובניצוח של אחת הכירורגיות הנוראיות שפגשתי. אולי בעצם מספר אחת. אחרי שסיימה להאשים אותי בסרטן שלי, תיחקרה אותי "בצחוק" מה אני חושבת שיהיו התוצאות, בזמן שאני יושבת מולה ונשמתי פורחת רק מהמתח של הרגע…

זה היה שיעור מספר אחד – תבחרי את הרופאים שיטפלו בך. לא חייבת כלום לאף מפלצת…

הפטסיטי גילה פעילות חשודה בעצם הזנב (שתיקרא להלן עז הזנב) והביא עלי עוד שלל בדיקות כמו mri לאגן וביופסיה בעצם… הכי מפחידה בעולם. עם הצוות הרחמן אך הבלתי מקצועי בעליל של בלינסון, שתוך כדי שאני שוכבת מופשלת וחשופת ישבן תחת לסיטי, רק אז יצאו לבדוק אם יש מחט מתאימה לביופסיה. אופסס אין. אז נאלתר לך על התחת. נחפור מפה ומשם. את תבכי מפחד ואנחנו נמשיך לנסות עלייך את המחטים השונות שמצאנו – במקום המחט שלא טרחנו להכין מראש.

אם יש לך ביטוח פרטי ושכל בראש – בדיקות פולשניות את תעשי במקום הכי הכי הכי טוב ופרטי. בטח לא בבית חולים ציבורי ועמוס שבו את רק מספר, גוש וחלקה ושבו המנתח וצוותו אפילו לא טורחים לבדוק אם הציוד הנדרש קיים.

בינתיים, בזמן ההמתנה לבירור העז בזנב, נפלה עלי חרדת הלטרוזול. אונקו מספר אחת, חוששת מהעז בזנב – נותנת לי בינתיים מרשם לכדור "המפחיד". שבוע שלם קראתי את כל הפוסטים המבהילים ולא ידעתי מה לעשות. בסוף קיבלתי שיחה מאחת המתנדבות של אחת מתשע והבנתי שיש ויש ושווה לנסות. באומץ קניתי פתחתי והתחלתי לקחת את הכדור הכתום וחיכיתי שהשמים ייפלו. אופס הם לא נפלו. שום דבר לא קרה. לפחות שום דבר שחיכיתי לו… קרה משהו אחר ונפלא שתיכף אספר עליו.

לקרוא ולבדוק על כל תרופה, אבל לזכור שכל גוף מגיב אחרת. להתנסות באומץ עם יד על הדופק. לחכות בסקרנות תמימה למה שיקרה או לא ולקבל את הטוב בשמחה. מקסימום נחליף.

האבחון הסתיים לאחר מספר שבועות שלילי תודה לאל, והביופסיה נשלחה לאונקטייפ. נרגעתי לרגע עד שראיתי את התוצאה הלא מספיק נמוכה. קראתי לבד והבנתי שכנראה נבחר בשבילי שביל הכימו. אבל משהו נוסף קרה…

ניסים קורים כל הזמן. לפתוח עיניים ואזניים, לשמוע ולהרגיש ולהסכים לקבל.

מתברר שבמהלך שבועות האבחון הלטרוזול התחיל לזלול את הגידול. ולא רק אותו גם את הבלוטה שהיתה נגועה. הפרופסור החביב שקיבל אותי לייעוץ היה בשוק מהתגובה המהירה. הגוש והבלוטה כבר לא היו ברי מישוש ואולטרסאונד אישש התכווצות של שליש (!) בתוך חודש.

וכך, בהבזק של רגע, שביל הכימו התפוגג ונבחרה בשבילי דרך חדשה/ ישנה. להמשיך עם הכדור חצי שנה, ניתוח, מעקב אם הבלוטות נעלמו ואז הקרנות והביתה.

וכך היה. אונקו מספר אחת פוטרה לאלתר לאחר שלא הסכימה לדרך ובדרכי שקר מאד לא נעימות ניסתה לשכנע אותי להפסיק את הכדור ולהתחיל בכימותרפיה.

תעשיית הרפואה והסרטן פועלת היטב כמכונה משומנת ודואגת לכך שנשתמש בתרופות הכי יקרות והכי רווחיות. ובואו לא ניתן למציאות להפריע לנו להרוויח. טובת החולה? אמממ מה זה? תופעות לוואי בלתי הפיכות? לא נורא. העיקר שהתרופות היקרות מפרנסות את בית החולים… למדתי את השיעור הזה.

אונקו 2 שנמצאה אחרי חיפוש קצר החזירה לי את האמון ברפואה, ברופאים ובבני אדם בכלל.

אחרי שראתה הכל, הסכימה עם הדרך וארבעה חודשים של לטרוזול, ללא תופעות בכלל אבל עם העלמות מוחלטת של הגידול.

חצי שנה אחרי, למפקטומי קטנטן שהשאיר את כולם בהלם – בעקבות העלמותו המוחלטת של הגידול. נדיר מאד מאד.

תאמיני. גם לך זה יכול לקרות.

את ההקרנות קיבלתי במקום הטוב ביותר להרגשתי – אסותא רמת החייל, אחרי מלחמת חורמה עם הכללית והפעלת תותחי ענק הגיע האישור.

ההקרנות לא באו לי בטוב. כאילו הגוף והנשמה שהחזיקו הכל בארשת אופטימית אמיצה מחייכת ונמרצת, קרסו לתוך עצמם בארבעת השבועות האלה. שפעת, כאבי בטן, גב תפוס… כולם הצטרפו לתהלוכת הפקקים הבלתי נגמרת כל יום בדרך להקרנה. עבר. התרפא, יצאה כוויה, התרפאה.

יצאתי בשן ועין. הגוף מתאושש, בסך בכל צלקת קטנה ויפה, מעט כאבים בכתף, המשך טיפול בלטרוזול, עוד המשך תרופתי בוורזניו – כי עז הזנב נשארה חשודה כגרורה, אז עוד קצת התעסקות והפעם עם תופעות לוואי, המשך מעקבים וטיפולים לצפיפות העצם ובקיצור, כל מה שיש…

העולם סוף סוף נושם. כולם מחייכים.

ממש לא

מרגיש לי כאילו רק התחלתי.

עכשיו מי יגיד לי איפה קצה החוט שהשארתי לפני שנה?

שלכם

מיכל