יומן מסע "אני אנצח", פרק 4

מאת מיכל ששון

עז הזנב

"…תקשיבי לי", הוא אומר. "אני הגוף שלך. אני יודע הכי טוב מה מתרחש לי בפנים ואני אומר לך… הכל בסדר. אני יודע. אין שם כלום. אל תדאגי. תקשיבי לי…" ואני מקשיבה לו היטב. אני יודעת שהוא צודק. הוא זוכר את המכה שקיבל לפני שנים, הוא מכיר את הרגישות ויודע שמלבד עצם חבולה, אין שם כלום. אני מקשיבה ומאמינה ויודעת ובכל זאת ניצבת בפנים נכלמות מול הרופאים. מנסה להסביר אותי ואותו ורואה ומבינה היטב שעד שלא תבוא ההוכחה החותכת, ה"מדעית", הוא ואני נישאר עם ידינו על התחתונה ואיש מהם לא יאמין לנו…

הוא יודע הכי טוב מה עובר עליו. הגוף תמיד יודע את האמת ואם רק אצליח להקשיב לו, אדע את התשובות הרבה לפני שיירשמו על נייר רשמי של בית חולים.

הגוף שלי ואני

לפני שישה שבועות בלבד חשבתי שאני יודעת עליו, על הגוף שלי, הכל. אבל אז גיליתי שאנחנו לא ישות אחת אלא שתיים. בתוכו גדל גידול קטן, גוף נסתר שיצא לאור ועכשיו עלי לעזור לו להיפרד ממני בשלום. לא להילחם בו כי במלחמה כל הצדדים מאבדים הכל. הוא חלק מגופי ואותו עלי לשמור. לשלוח אותו ממני בטוב עד כמה שאפשר, להטמיר אותו לאנרגיה מבורכת. לנצח את הפחד, את הכאב, את החולי ולצאת מכל התהליך חזקה יותר.

חשבתי שהבנתי את העניין ואני כבר מוכנה ואז…

לתוך התסריט הצפוף ממילא, של גוש בשד, פחדים, טיפולים וניתוח, נכנס לו באלגנטיות עוד ממצא חשוד בעצם הזנב, שכיווץ את כל התרחישים הקודמים לכדור קטן וחסר חשיבות שאין להתייחס אליו עד שנברר מה ומי בזנב.

הכפרי והעז – אתנחתה (לא) קומית

מכירים את הסיפור על הכפרי שבא להתלונן לפני ראש הכפר שהבית שלו צפוף? בחדר אחד קטן חיים אישתו והוא עם שישה ילדים, כבשה, תרנגולת וחמור ואי אפשר לנשום מרוב לחץ… ראש הכפר המליץ לו להכניס לבית עז… מה??? התמרמר הכפרי, איך יהיה לנו מקום? וזה יהיה עוד יותר צפוף…השתגעת? ראש הכפר הנהן בראשו, הורה לו לחזור בעוד חודש וקיבל את הבא בתור…

הכפרי לקח את העז מהדיר ובלית ברירה הכניס אותה הביתה. הילדים צעקו והחיות הרעישו ולכלכו. הכבשה לא הסתדרה עם העז והחיים בבית הפכו לגהינום אמיתי. אחרי חודש כשהכפרי חזר, הוא קיבל הוראה להחזיר את העז לדיר ולשוב לראש הכפר בעוד שבוע. וכך עשה. כעבור שבוע נכנס הכפרי ללשכה עם חיוך ענק. שאל אותו ראש הכפר מה קורה בבית. הכפרי השיב לו – לא תאמין איזה בית מרווח, שקט ונקי יש לי עכשיו כשגרים בו רק אני ואישתי, ששת ילדי, חמור, תרנגולת וכבשה…

והנמשל

בקיצור, לתוך הבית / הגוף הצפוף שלי שהכיל אותי (ורק זה מספיק…), את הגוש בשד ואת כל הפחדים ותסריטי האימה – נכנסה לה גם עז בעצם הזנב. היא הביאה איתה חברים מסוג בדיקות חדשות ומלחיצות וערמה חדשה של פחדים שכולם התיישבו יחד לפטפטת בלתי פוסקת ומדירת שינה והפכו את החיים שלי לביתו של הכפרי בגרסה הכי מרעישה שלו. הכי מלחיצה שלו. מה זה? מה זה? זה זה? זה לא זה? מי בדק? איך בדקו? מה עוד צריך לבדוק?

היה אפשר לחתוך את המתח בסכין.

הצפיפות בראש התגברה והפכה בלתי נסבלת כמעט… ובתוך כל הרעש, קול אחד בראש הזכיר לי שבאותו מקום ממש קיימת מכה מנפילה ישנה במדרגות. יכול להיות שזה רק זה?? בלי לשאול אותי, הגוף שלי חקר ובדק את העניין עם עצמו והגיע למסקנה שאכן כן. זה בוודאות זה. העז בזנב היא המכה בישבן. בעיניים בורקות ותקווה בלב יצאתי למסע שכנוע אצל הרופאים אבל הם הבהירו שללא הוכחה חותכת זה לא יעבוד. ובינתיים עד שניקח משם דגימה ונוכיח את האמת – עז הזנב תמשיך לדהור בתוך הבית הצפוף ולהעיר משנתם פחדים ישנים וחדשים.

ובתוך כל הבלגן אני צריכה לחיות…

ילדה עם גוף, עם גוש, עם פחדים ועם עז בזנב שמתרוצצת בין הרגליים. ובין כל אלה מסתובב לו קול שאומר, ומתעקש לשכנע שהעז הזו בכלל לא קיימת, היא כלום, היא רק מכה ישנה… ואני כל כך רוצה לשמוע, להאמין לו ולשכנע את העולם בצדקתו.

אתמול בצהריים

כשהטלפון צלצל בעקשנות בשיחה בלתי מזוהה כל הקולות עצרו לרגע. העולם כולו עצר כשהרופאה התקשרה לבשר שהגוף צדק. עז הזנב היא רק מכה ישנה ולא רלוונטית ואפשר לשחרר אותה לחופשי…

בבת אחת הכל השתחרר. ההתרגשות, הדמעות, הלחץ, הפחד. זהו, עז זנב קטנה שלי, את יכולה לחזור למקום הטבעי שלך. את לא חלק מהעניין. ופתאום הגוש, הטיפולים, הניתוח נראו כמו חלום שהתגשם בתוך אנחת רווחה. איזה כיף לי, יש לי רק גוש בשד…

עכשיו אני צריכה לראות איזה עוד עיזים אפשר להחזיר לדיר…