קוצ'י – החופש לטעום מהכל
להתעורר בתוך בית משפחה. כמה זמן כבר לא התעוררתי לרחש טיגון החביתה וקולות חרישיים של התארגנות בוקר. נכון, זו לא המשפחה שלי וזה גם יתרון. אני יכולה לקום מתי שאני רוצה ולא חייבת לעשות כלום!
היה כיף להתעורר ביקיצה טבעית. כשקמתי ראיתי את דלית, שכרגיל התעוררה מוקדם וישבה לשתות קפה עם בעלה של לינדה. תלבושת הבוקר שלו לא הפריעה לה והוא המשיך לשבת בתחתוניו לקבל את פני היום. בארוחת הבוקר, לינדה הסבירה לנו שלא בריא לאכול חביתה בבוקר וצפינו בהדגמה של יצירת קציצות אטריות אורז מתוקות טבולות בחלב קוקוס. טעים…
לינדה שלנו אשת עסקים ממולחת. אתמול היא הודיעה לנו שההסעה לסיור הבוקר לתעלות המים של קרלה תחכה לנו בשמונה בפתח הבית… דחינו את הצעתה הנדיבה תמורת זמן חופשי ושקט על הגג בביתה. ישבנו בין הסדינים והמגבות שהתייבשו להם בנחת ודנו על החיים הטובים והפחות טובים. חיברנו בין תרבויות ורקמנו עולם של אושר עם שלום עולמי וסבבה.
בשעה 11 לינדה נכנסה לאמוק. אורחים חדשים צריכים להגיע במקומנו. לפנות את החדר ולעבור מלון. ואיך נעביר את המזוודות מכאן למלון המהודר של סוניה? לינדה הציעה שני טוקטוקים. הססנו לאור גודלן של המזוודות. אבל בהודו כמו בהודו הכל מסתדר. שני טוקטוקים הצליחו להכיל ברווחה 4 מזוודות ענק 4 תיקים גדולים וארבע נשים מצחקקות.
פרידה נרגשת מלינדה והבטחה להגיע מחר, נסיעה מטורפת ברחובות העיר ועוד כמה מנהלות ואנחנו כאן במלון עם ברבור בכניסה, בו בעל הבית, שדומה כמו שתי טיפות מים לריף רף (ממופע הקולנוע של רוקי…) משקיע בנו את כל האנרגיה שלו.
הגיע הזמן לחוות את קוצ'י. שמנו בתיקים ביקיני (בדיעבד, זו הייתה מחשבה הזויה…) ויצאנו לכיוון הנמל עם מחשבה מעורפלת להגיע לחוף באי שממול, לרבוץ על החוף, להתרחץ…
ברגל הלכנו לכיוון הים. חם. חם… ובתוספת לחות מופרעת שגורמת לך לרצות לטוס לקוטב. מיליון דוכנים וקנינו עוד ועוד שטויות. בסוף התיישבנו בחיוך לשתות מיץ אננס ליד רשתות הדייגים הגדולות שמסמלות את קוצ'י.
ישבנו מיוזעות במרפסת שלנו, בלית ברירה כבר פתחנו שוב את היין והטארוט, שוכחות את טלטולי היום ומתמסרות לנפלאות הנפש.
והמים חזרו אחר זמן קצר, ולמי היה עניין בהם בכלל…
