בוקר טוב אהובה מה שלומך?
הבוקר הכלבה נבחה מוקדם, מאלצת אותי לפקוח עיניים מוקדם מדי. הסתובבתי על משכבי פעם ופעמיים, לוחשת לה "שקט" ו"יש לי עוד יום ארוך". כלום לא עזר. חוצפנית הכלבה הזאת… נו, מה לעשות, היא כנראה צריכה לצאת. ככה זה כלבים על הבוקר.
על השידה ליד מיטתי מצאתי את כוס הקפה הנצחית של האיש שלי שיצא עוד קודם ושתיתי אותה קרה ורוטנת. בתוך תוכי כעסתי עלי ועל הרטינה. בסך הכל הבנאדם הביא לי קפה למיטה. מתי זה היה? מי יודע? כנראה מאד מוקדם… רק הכלבה הערנית מדי אולי יודעת.
וחשבתי על האנשים שכעסתי עליהם בימים האחרונים. באמת שאין הרבה כאלה. בעיקר כעסתי על עצמי. שאין לי כוח. שאני לא מספיקה. שאני מקטרת במקום להגיד תודה. שיש לי בית, משפחה, אוכל ואפשרות לגלוש במרחבי העולם הוירטואלי שלי. לכתוב, לכתוב שירים, לשיר, לחלום.
כל זה בזמן שבאחורי הראש שלי מתחבאה הזוועה והאנשים שאין להם יותר כלום. ושוב קיטרתי לי על עצמי שאני לא עושה יותר למענם.
- האם זה מספיק שנתתי את הדירה בבאר שבע למקלחת חמה למילואימניקים שביקשו רגע הפוגה?
- האם זה מספיק שרכשתי בקבוקי שתיה לחיילים ששומרים עלינו כאן ביישוב?
- האם זה מספיק שאני מנחה בהתנדבות קבוצת נשים, עוזרת להפיג חרדות ולייצר תחושת ביחד וביטחון שהתערערה אצל כולנו?
- האם זה מספיק שאני מתכוונת להתנדב בחקלאות? (הגוף שלי לא ממש מסכים לי בינתיים )
האם זה מספיק? אני יכולה יותר?
רק כשאני קוראת את הכתוב אני מבינה שאני עושה לא מעט.
ובכל זאת מרגיש לי שזה לא מספיק.
מספיק/ לא מספיק
אני רוצה לפנק את עצמי במחמאות ולייקים וזה קשה. קשה מאד.
אני חושבת על האנשים שסביבי. יודעת שאסור לי להשוות. הראש נלחם ברגש ואני בכל זאת מציצה ולא מוצאת אפילו אחד שלא עושה המון. יותר ממני.
כל אחד בדרכו, בדרכה, בדרכם.
ובא לי לדבר רק לשון הטוב. כמה טוב לחיות בקהילה שמוצפת בהתנדבות.
נשים שמבשלות, נשים שאוספות, גברים שמתנדבים למילואים, משנעים חבילות. א.נשים שתורמים. חושבים על כל פרט.
ואני מרגישה כמו ילדה שעומדת ליד החלון ומביטה החוצה אל עולם קסום של מעשים נפלאים וכל מה שהיא יכולה לעשות זה להתבונן ולעשות את המעט שלה.
ואני מבינה שאני מפרה את ההסכמה הראשונה מ"ארבע ההסכמות" –
לשמור על טוהר המילה.
המילים שלי כלפי עצמי אינן טהורות.
ואני אומרת לעצמי: לפחות תשתקי. ואני לא יכולה.
אז ממשיכה לעמוד ליד החלון. לפעמים הוא נפתח ואז כשרוח חדשה נכנסת, אני מרגישה אחת מכולם. מספיקה. חיונית.
ולפעמים החלון נסגר ואני נשארת רק איתי.
זכרי אהובה את ארבע ההסכמות לחיים טובים:
- שמרי על טוהר המילה – כן. בעיקר מול עצמך!
- אל תניחי הנחות – לגבי העשייה או אי העשייה של אחרים ואל תערכי השוואות!
- אל תקחי שום דבר באופן אישי – העולם כולו בעדו ואת בעדך
- עשי תמיד כמיטב יכולתך – ואת אכן עושה!
תודה לי על מה שכן עשיתי, ועל נקודות האור שהצלחתי לפזר בימי החושך.
תודה לשמש המלווה אותי כל בוקר
תודה לחלון הפתוח שלי המאפשר לי לעמוד לידו
תודה על לשון הטוב. לעצמי ולכם ולכל עם ישראל.
כולנו טובים ועוד יהיה פה טוב. הכי טוב
