היום האחד עשר לשבת השחורה. מסך שחור עדיין מכסה את עינינו. קשה מאד לראות בעדו. זה כמעט כמו להיות עיוורת. כמעט כמו ללכת בחושך אינסופי. אני רוצה לראות! חשבתי לנסות את ה"משקפיים הוורודים" שלי. אולי יעזרו…
בוקר טוב אהובה, מה שלומך?
קמתי ביקיצה ממש טבעית הבוקר. הכלבה החמודה שלי שכבה בשקט וחיכתה לי למרגלותי. איזה מזל שיש לי אותה! כמו תינוקת, בזמן ששלושת החיילים נמצאים בחוץ מי יודע איפה ואני מכלה את היום בלדאוג להם… לפחות יש לי פרווה רכה ללטף ולהרגיש מלוטפת.
אין ספק שבל, בלצ'וק, בלושקה היא אחת מנקודות האור של השנה האחרונה בכלל ושל הימים האחרונים בפרט. יש מי שמחכה בבית. יש מי שתמיד שמחה לקראתי, להתלטף איתי, מי ששוכבת בעיניים פקוחות ועוקבת אחרי כל תנועה, מי שקופצת עלי לחיבוק… ואני מדברת אליה בקול רך, כמו לתינוקת, ילדה אהובה, בת זקונים.
אתמול לא הייתי בבית. בל נשארה לבדה. אני יצאתי למסע חדש בעולם החדש. העולם שאחרי…
היה יום קשה מאד. ואני שואלת את עצמי – אילו נקודות אור היו אתמול, בין הבדיקה הממש מבאסת בבית החולים, לבין שני הביקורים ב"שבעה" לבין האשפוז של חמי האהוב בבית חולים…
מה כבר יכול להיות טוב ביום כזה?
הרכבתי משקפיים וורודים עם עדשה עוצמתית במיוחד. ופתאום גיליתי ש…
- ביליתי יום שלם עם אלי. די בנעימים אם לא סופרים את המקומות המאד לא נעימים שביקרנו בהם. לפחות היינו ביחד. בטוב. בתמיכה זוגית. עם שיחה שהתחילה בבוקר והסתיימה רק כשנסע לבית החולים. אפילו ישבנו יחד בבית קפה נטוש למחצה אחרי שהסתיימה הבדיקה. קפה ועוגת גבינה עם ייסורי מצפון. כי איך זה לשבת עכשיו, במלחמה בבית קפה?… ובכל זאת, ישיבה זוגית…
- בתוך כל הייאוש והקושי של היום המטורף הזה פגשתי אנשים טובים וזה תמיד מאיר לי את היום. הרופאה הייתה מהזן הסבלן מאד והיו לי 1000 שאלות והמון חרדות. היא ענתה על הכל בסבלנות אינסופית והכלה. בעדינות. כאב לי אבל הרגשתי שהיא איתי.
- בשבעה הראשונה, כשהלב נקרע מהסיפור על עדן, הילדה היפה שנהרגה במסיבה כאילו הייתה בשדה קרב, פגשתי אנשים טובים שחיבקו זה את זה וסיפקו תמיכה גם במצב הגרוע מכל. פגשתי את אחיה החייל, שטנץ זהה לילדים שלי – שחום, מזוקן ועם עיניים טובות. ולמרות שאחותו היחידה… הוא ישב ודיבר וסיפר את כל מה שידע. כדי שנזכור ולא נשכח! ובקולו היה צער עמוק מעורב עם אהבה, דאגה וגם גאוות היחידה המובחרת שלו. הרגשתי איך מבעד לעור המחוספס של הגבר הישראלי הזה, מתגלה לב של זהב, רך, זוהר ואוהב…
- בשבעה השנייה, על מותו של אחד השוטרים שאיבטחו את מסיבת הרעים. הייתי גם בלוויה ושם בכיתי עם כולם. אבל אתמול היה שקט. על הקיר הלבן תמונה יחידה של ארתור, גבר ממושקף וחייכן במדי שוטר. מי ידע כי מתחת לחיוך הנבוך מסתתר לו גיבור ישראל. עשרות שוטרים הגיעו לתמוך ודודה אחת, שאחזה בידי וסיפרה עליו ועל משפחתו בקול אוהב וביקשה רק דבר אחד – שנישאר בקשר גם לשמחות. תמיד.
ומשהו בשיחה הזאת עשה לי טוב…
- חזרנו הביתה מוקדם ומי חיכתה לי עם חיוך שמח? נכון בלוש הכלבה. תמיד כיף שיש מי שמחכה לך בשמחה בבית.
אחרי כל זה קיבלנו את הידיעה שאבא של אלי בדרך לבית החולים והוא יצא במהירות, משאיר אותי חפויית ראש ומבולבלת מאד.
- חברה סימסה לי "מה שלומך"? איך אני אוהבת כשזה קורה! הילדה הקטנה שבי נשמה לרווחה – יש מי שנמצא עבורי שם. מיד הלב התחמם למאה מעלות צלזיוס ושאלתי" "אפשר לבוא?" … ליטפתי שוב את בל עם העיניים הנוצצות ומצאתי מקלט חדש של חיבוקים, חיזוקים וחברות אמת.
אז תודה על אתמול
ועל היום שמתחיל
וגם על מחר – שעדיין לא ברור בכלל.
מה שבטוח שגם בו נחפש ונמצא נקודות של אור….
ואת? האם את יכולה להרכיב לרגע קטן את המשקפיים הוורודים שלך? נסי… אולי תצליחי לראות נקודות של אור גם בתוך השחור.
כתבי לי מה ראית…
נקודת האור שלי היתה שלום בית, הילדים שלי. שמצאו את הזמן הנכון שלהם לסדר את חילוקי הדעות ביניהם ולהשלים. המשפחה שוב מאוחדת עם הרבה אהבה ואמפטיה לכל המצב . וההבנה שביחד ננצח כל עם ישראל ! ציינו ונציין ביחד את ימי ההולדת של הנכדות שלי והכנסנו קצת אור ללב. ימי הולדת עטופים בעצב וכאב אבל עם תקווה גדולה. ביום שישי בני הבכור עבר בהצלחה ניתוח מורכב. ומתאושש יפה. עד יגיעו ימים טובים יותר והתקווה תנצח. שולחת חיבוק ענק. חובה עלינו לאסוף שמחות קטנות של יום חולין ולהמשיך לחבק את משפחות ההרוגים החטופים והנופלים. אלו הם חיינו בזמן האחרון. כל יום הוא נצח!