רק אתמול התפארתי בנסים גדולים כקטנים שהתחוללו לי ועבורי במהלך חג החנוכה והנה היום, בצורה כל כך סימבולית ביום האחרון של החג, נפגשתי עם דברים שסובבו לי את הגלגל הענק של החיים. אתמול הייתי ב high… היום אני בסוג של low.
למען הסדר הטוב ולהרגעת הרוחות, אין כאן באמת דרמה. זה לא סיפור של חדשות רעות באמת, אלא סיפור של הזמן שלא ניתן לעצירה. סיפור של כרוניקה ידועה מראש ובכל זאת מבאסת.
מאחר וכל מערכות איסוף הנתונים מחוברות באופן דיגיטלי, כל מי שצריך לדעת שעברתי את גיל החמישים יודע. כולל שרותי הבריאות. מאחר שכולם בענייני התייעלות וניסיונות של הקדמת התרופה למכה, נקראתי לדגל.
בעקבות הגיל הכרונולוגי שלך ולאור זה שזלזלת עד כה, הנך מוזמנת לבדיקות הבאות…
זה לא כל כך נעים לפתוח מכתב פיזי שהגיע בדואר המבקש בכל לשון של בקשה שאתייצב לבדיקות לגילוי מוקדם של… עד כמה שאני מבינה את החשיבות העליונה והמצילת חיים של הקריאה הזו… עולה בי התנגדות. התנגדות שאני לא יכולה לה.
למה לגלות? מה יש לגלות? ומה פתאום אני…?
בכל מקרה, עוד לפני שניגשתי לחצי בדיקה, כי בכל זאת אני ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה, קראו לי לחדר האחות. היא הייתה מדהימה, חייכנית, מחבקת, עוטפת, מלאת חמלה, שבישרה לי בקול ענוג את הממצאים הבאים:
הגובה שלי היום הוא פחות 3 סנטימטרים ממה שנמדדתי בצבא.
כלומר, אני הולכת ומתכווצת
המשקל שלי היום הוא 2.5 ק"ג יותר ממה שהייתי בסוף חודש תשיעי של ההיריון הראשון.
כלומר, אני פרה
היום ביחס שבין הגובה למשקל, אני במשקל עודף/יתר
כלומר, לעזאזל תורת היחסות
בהתאם למדדים החדשים של משרד הבריאות, אני טרום סכרתית, בעודף כולסטרול מסוכן בעליל, ובמאגרי ברזל ריקים
כלומר, למי שי טלפון של נטורופאטית או לחלופין האם אני בדרך לטבעונות?
לא לכל הבעיות הנשיות שצצו לי עם הגיל ניתן למצוא פתרון
כלומר, הלאה עם התפרצויות געשיות לפני מחזור שלא בהכרח מגיע
והנה רשימה של כל הבדיקות שעלייך לעשות ויפה שעה אחת קודם
כלומר, זוהי הזנקה למסע של דקירות מחטים, סטתוסקופים קרים על הגב, והשד יודע מה עוד
התחשק לי להרביץ למסכנה שמולי שבסך הכל עושה את עבודתה נאמנה. עבודת קודש יש לומר. אבל בחרתי בדרך המקובלת וחייכתי אליה בחזרה. מה עוד נותר לי לעשות? כשהיא ראתה את החיוך שלי היא נזכרה שאני מוכרת לה. תוך שנייה היא חיברה אותי לאדמה רוח אישה ותוך שנייה כרטיס הביקור שלי היה אצלה בתוך המגן של הטלפון. נפרדו כידידות. וקולות של ציפורים עליזות צייצו בחדר בזמן שיצאתי ממנו.
אז כן. לא החיוך שלה ולא צרוף המקרים ולא זה שהיא אוטוטו מצטרפת למסע כזה או אחר שינוי לי כהוא זה את מצבי. וגם לא ישנה מה תגידו לי עכשיו. אני בהתנגדות מוכרזת ותקיפה לנוכח מה שהשנים מביאות איתן. לא בא לי. לא יכולה לחבק את זה ולהכיל את זה. לא רוצה לגלות כלום. וכרגע לא יכולה לעשות יותר ממה שאני עושה. אני מקפידה על פי רוב על תזונה בריאה ונכונה, אני מתאמנת קבוע, אני דואגת לעשות את כל הדברים שאני אוהבת במסגרת הזמן הפנוי שלי ובמסגרת מה שבחרתי בו כעיסוק. יש לי משפחה הכי הכי הכי שבעולם בן זוג מהסרטים ילדים טפו טפו טפו אחת אחת אחד. רק ה 50 ומעלה הזה תקוע לי כמו לא יודעת מה.
ועוד לא הוצאתי מילה על הקמטים.
ועל זה שאני לוקה בתסמונת הקן המתרוקן.
אז אם במקרה קראתם עד כה את מילותיי, וממש בא לכם להגיב, רק בבקשה אל תכתבו לי דברי נחמה מניסיון אישי ואל תתנו לי עצות שידועות כמוצלחות. תנו לי להיות בקרב הזה. תנו לי להתמסכן. תנו לי לכעוס. תאפשרו לי לבעוט. אני מבטיחה שמתי שהוא ימאס לי ואז אני אקח את עצמי למסע של השלמה תוך כדי בקשת עזרה מכל הנשמות הטובות שהולכות איתי בדרך גם כשטוב וגם כשרע.
ותדעו לכם שגם כשהגלגל שלי מתהפך ואני לכמה רגעים למטה, אני אוהבת אתכם. את כולכם. באמת.
