הבלוג שלנו

קובלאם חוף חלום

אוטוטו סיום… ובדיוק כמו שצריך. מנקודת המבט שלי, המשקיפה אל הים מאחורי צמרות הקוקוסים, החיים נראים טוב. אני חושבת על לידתו של הרעיון לטיול, בבית קפה לפני שנתיים או שלוש עם חברת נפש אחת, ואיך הוא התגלגל בראש, עבר ידיים, שינה צורה, אסף אליו עוד נשים, חלקן נשרו בדרך, ובסוף נולדנו. רביעיה מנצחת. טיול (הרבה) אחרי צבא. מסע שכלל בתוכו לפחות חמישה טיולים שונים. שמי זוכרת מה קרה בהתחלה…
אספנו אלינו סיפורים של נשים בדרך ושלנו, צחקנו בכינו מתחנו גבולות. טעמנו מכל דבר (כמעט) ועכשיו, מתחת לדקלי הקוקוס של החוף הפרטי שלנו בקובלאם, אנחנו רוויות ומאושרות.

לפני כמה ימים כשהגענו לכאן, חשבתי שמיד נעלה על מונית ונחזור לאיפה שבאנו ממנו. הצוקים של ורקלה חסרו לי והחוף נראה מסחרי ומרופט. אבל אז עדיין לא ידעתי מה מסתתר בסוף המדרגות היורדות לחוף ישר מהמלון שלנו…

7 דקות הליכה במורד הגבעה ואת מגיעה ישר לגן עדן. ממש כמו במשחק מהילדות. 50 מטר של חוף ריק ובתולי. כמה שמשיות ומיטות שיזוף בודדות ועוד 2-3 תיירים. על הסלעים בצד פרושים ברוב הדר הסדינים והמגבות של המלון שלנו. מתייבשים לאחר כביסה תוך ניצול נכון של אנרגיית השמש. שקט. חול. ים. שמים. והודי עסקן ששולט על 2 מקלפות וחותכות שעסוקות בלהכין לנו סלט פירות של מלכות כשנהיה רעבות.

נו אז מה עושים היום? שבת מנוחה.. אז נלך לנוח בחוף. שתיים שתיים אנחנו יורדות במדרגות, עם בגדי הים המגבות והספרים שלנו. מרפדות את מיטת השיזוף וגולשות לנים ולא נים של שלווה שאין באף מקום אחר. כמה שורות מהספר והעיניים כבר נעצמות. קצת מפטפטות, קצת במים. מנסות לצרוב בזיכרון את היופי הזה והשקט הזה שאין בשום מקום אחר…

תענוג של בוקר אבל כשהצהריים מגיע אין סיכוי שסלט הפירות המלכותי יספיק כדי להשביע אותי. אז מתלבשת ויוצאת עם איריס אל הלא נודע המסקרן של ארוחת הצהריים. חם חם חם ואנחנו נכנסות למסעדה שממש מול המלון. על הגג ממש כלוב רשת כנראה נגד ציפורים נודדות. ובפנים, בעל הבית קופץ לקראתנו מוכן ומזומן להכין כל מה שנרצה. המסעדה ריקה וחמה וזה מאתגר את איריס להיכנס למטבח הנקי להפליא וללמוד מבעל הבית את סודות הבישול ההודי. יחד הם מקלפים חותכים ומקפיצים ירקות, מערבבים רטבים ומכינים אטריות. בין לבין הוא מספיק לספר לנו על בנו שנהרג בתאונת דרכים, על אשתו המסתגרת בבית מאז והוא עצמו חי-גר במסעדה עובד 24 שעות ביום. הוא ישן בפתח המסעדה וכל מי שנכנס פשוט מעיר אותו והוא מכין לו כל מה שהוא רוצה…

טעים לאללה. לא רוצה לחשוב מה אוכל בעוד יומיים. בבית. ומי יכין לי…

בינתיים נשאר עוד קצת זמן לחיות את הרגע, לנשום את החלום וליהנות.. מי ידע שהחלום של טיול אחרי צבא יהפוך לאמת וילבש צורה של אחרי צבא אבל גם אחרי 50…

חלומות מתגשמים גם אם לוקח להם קצת זמן, גם אם הם משנים צורה בדרך, חלום נולד מתוך חלום והם מזינים את עצמם כל הדרך אל האושר 🙂
אני מאושרת…