האף של הדולפין
יושבת כאן בשקט מול העננים
רואה איך הם נחים בשלווה גולשים
מסתלסלים יורדים עולים
מחייכת בהקיץ כמו מתוך חלום
מקבלת את הדברים והנה עוד יום..דקה ועוד דקה בשרשרת ארוכה
שעה ועוד שעה יוצרות מסע
יושבת לי על כוס קפה
וחברות טובות
והחיים כמו מחזה
נפרשים כאן בשכבות
חופשה של עשירות. כמעט… ככה זה מרגיש להתעורר אל בוקר שמעל לעננים. בחוץ עדיין קריר אז מתעטפות מתכרבלות במעילים וצעיפים. ארוחת הבוקר מוגשת בחוץ וצופה אל ים העננים הלבנים שמתחת. מרגש ממש! הלבן של העננים על רקע הירוק הפסטורלי של ההרים והבניין הישן-המשופץ עם המון שיחים מטפסים של האחוזה שהיא מלוננו. כל צרות הלילה נשכחות ברגע. איריס כבר צעדה, מתכננת עוד וכולנו במין רוגע שכזה, אוכלות חביתה, מחכות בסבלנות למלצר שמתרוצץ מהמטבח לחצר. כן… אין ספק שתפסנו את העולם בביצים כאן. השולחן שלנו עומד בנקודת הנוף הכי יפה!
קצת לנער איברים, אנחנו יוצאות לטיול בוקר ב coackers walk, טיילת קסומה שיוצאת ממש מהמלון ומשקיפה, איך לא, אל ים העננים. הבוקר עוד מוקדם, רק 9 אז המוני התיירים עדיין לא הגיעו לכאן. השביל מתפתל במתינות מסביב לגבעה. לאורך הדרך מוכרים קישקושים ושמעטס לתיירים (כרגע רוב התיירים שפגשנו כאן הם מקומיים. עשירים אבל מקומיים). אי שם בצד השביל כסאות של אוטובוס מוכנים לתצפית. ישבנו…
צמידים, בובות, שרשראות, חרוזים. אנחנו מתפתות איך לא. קונות שלל של צבעים בצורה של צמידים ועכשיו, כשהחלק "הילדתי" שבנו רגוע, אנחנו חוזרות להתארגן כי היום אנחנו הולכות לטייל ב ר ג ל בטבע!!
איזו התרגשות!! נעלי ספורט חולצות קצרות וכובעים צבעוניים. אנחנו מתחקרות את מכרי הנושן, בעל המלון. הוא ממליץ לנו לנסוע לכפר Vatakana, שם, כך הוא מספר נמצאים הרבה ישראלים שלימדו אותו עברית. כרגע הוא זוכר מילה אחת בלבד – מסטול… מתחת לכפר כך הוא מספר, יורדת דרך אל סלע שנקרא "אף הדולפין" (עוד מעט נדע למה…)
אז… יוצאים לדרך בשמחה, בטוחות שהסברנו את עצמנו לשרי-דה. הוא כל כך רוצה לעשות לנו גוד טיים. אנחנו כל כך רוצות חופש, לעשות מה שאנחנו רוצות וללכת ברגל. ובטבע. ובלי מלכודות תיירים.
כמובן שאחרי חצי שעה בפיתולי ההרים כולם כבר עצבנים ובמיוחד שהבנו שיצאנו לסיור התיירותי הרגיל. הנוף מהמם אבל האוטובוסים מחכים…
לי כבר אין סבלנות בכלל אז אני מאיימת על שרידה שאם הוא לוקח אותנו עכשיו לאף של הדולפין ולכפר Vatakana אני יורדת מהאוטו והולכת ה כ ל ברגל. וכל הסצנה הזאת קורית כשאנחנו כבר נמצאים בתוך רחוב Water Canal…. והאסימון נופל בבום. ואטאקטנה / ווטר קאנאל…. איזה הודים, איזה אנגלית, נופלות מצחוק עד כדי כך שאפילו אי אפשר לכעוס.
סופסוף מגיעות לסוף הדרך שאליה אפשר להגיע עם המיניבוס שלנו. יורדות, עם מים וכובע ובשמחה מתחילות לצעוד בכביש רחב. לא ברור לאן… זו הדרך לדולפין? כנראה שכן…
אחרי שעה הליכה בערך מגיעות לכפר ואטה. בעצם זה הר סבוך שבתוכו מסתתרות בקתות. ומה בבקתות? כנראה שם מתחבאים הישראלים המסטולים של מכרי הנושן במלון.
יש כאן בית קפה מהסוג שאני עוד זוכרת מדרום אמריקה (אמנם זה היה לפני 25 שנה אבל אני לא סנילית…). שלטים ותפריט בעברית, זיוה, ג'חנון ביצה קשה, חומוס פלאפל… המון תרמילאים צעירים, כמה ישראלים שהתעוררו מוקדם ואווירה של סתלבט. מתאים לנו…. הזמנו מוזלי (חלק מהחלום שלי) שהגיע שופע בננות וכמעט נטול יוגורט.. בנוסח הודי..
לכל ארוחה יש סוף ועכשיו הגיע הזמן להמשיך לדולפין. אף לא אחד מהתרמילאים הצעירים במסעדה מכיר את המקום. סך הכל 2 קילומטר במורד השביל התלול… הם מכירים את הבקתה שלהם, את המסעדה הזו ואת הגראס שלהם… האמת? הייתי נשארת פה קצת. תופסת את השלווה-האדישות הצעירה הזו…
אבל לנו אין זמן. טיול אחרי 50 יוצא לדרך הקרבית אל אפו של הדולפין. הירידה לא קשה אבל ממש מרמזת על העלייה התלולה חזרה. דלית עוצרת באמצע לתפוס שלווה וספר בנקודת תצפית. אנחנו ממשיכות שלוש מוסקטריות עד הדולפין. היה שווה!! ולא רק בשביל הנוף אלא גם בשביל הנוף האנושי של חבורת הודים צעירים שמקניטים אחד את השני למי יש אומץ להצטלם בקצה הצוק….
החזרה בעלייה המפרכת. מקרטעות אבל מחזיקות מעמד. כשהגענו לבית הקפה כבר ידענו שמכאן אין ברירה. מונית מקרטעת בשביל עד האוטו ושרי-דה שמחכה לנו בחיוך של ואט-דה-פאק…
חזרה הביתה בין העננים. מתרחקות מוואטה וענני הגראס שעוטפים אותה. חזרה לווילה שלנו. עייפות ומאושרות. יום שישי היום. איריס מדליקה נרות בשביל כולנו, שמתעלפות ברגע… לילה טוב קודאיקנאל…
