טאנג'בור-טריצ'י
חיבור מלב אל לב בין נשים לא דורש כלום. השפה שונה, התרבות שונה, הצבעים שונים, אבל החיוך מדבר את שלו והידיים מחבקות לא חשוב אם את הודית או ישראלית. נשבנו בקסם…
בוקר מעורפל שהתעוררנו אליו בתוך מלוננו הטובל בגנים ירוקים. למרות הפסטורליה, התברר הבוקר שהעיסוי עתיר השמן האירוודי ששל ליל אמש עומד לעלות לנו הרבה יותר ממה שחשבנו… התחיל עם ויכוח עם פקיד הקבלה חמור הסבר… לא ויתרנו. בגיל 50 אנחנו כבר יודעות לעמוד על שלנו ולהשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותינו. קצת כעסים ופרצופים. ויתרו לנו. לא אהבנו את זה בכלל…
ויצאנו לדרך לטנג'בור, עיר מקדשים חשובה בנתיב המים של נהר הקוארי. היא היתה הבירה העתיקה של שושלת צ'ולה לפני הרבה שנים…
ביקרנו במתחם ארמון המלך של השושלת, עם מקדש נוסף שמוקדש לשיווה החתיך ההורס… ולחיית המחמד-כלי התחבורה שלו, השור ננדי. פסל ענק של השור הענקי ניצב בקדמת המקדש. אומרים שהוא מקשיב לבקשות שלוחשים על אוזנו ומקיים אותן… אז לחשנו לו באוזן. שיהיה…
האתר השני, משאיר עלינו רושם עצום. מקדש בריהדישווארה בנוי מאבן חול חומה-צהבהבה על שטח עצום של משטחי דשא ירוקים. כמובן מקדש לשיווה ההורס עם ננדי השור הענקי יושב בתוך קופסת כלוב לפניו. העיקר במקום הזה הם האנשים שפגשנו. עשרות מקומיים ומקומיות מילאו את השטחים הנרחבים של המקדש במגוון צבעים ואז..
במרכז הדשא המרכזי שכבה לה קבוצת נשים בסארי אדום. מחכות לפתיחת דלת המקדש של שיווה שיצא למנוחת צהריים. מירי החליטה שהיא שרה איתן את "אל המעיין" והבלגן התחיל… בהתחלה בטיפטופים, הצטלמנו על הרקע שלהן. ואז הזמנו אותן לצילום ותוך דקות עמדנו במרכז של עשרות נשים אדומות צוחקות נוגעות ומחבקות שדיברו שרו והצטלמו איתנו. אל המעיין שלום שלום ומה שרצינו. את כל האנגלית הרצוצה שלמדו בכפר הן דיברו בשוטף איתנו. צילמו אותנו מאות צילומים. בחיים לא הרגשתי כל כך פופולרית. ממש היה קשה לעזוב. הן לא הפסיקו להקיף, לגעת ולחבק אותנו כאילו אנחנו קדושות של הזמן החדש..
בסוף איריס היחידה שהצליחה לשים לזה סוף ומשכה אותנו משם. זה לא ממש עזר כי הצלחנו להעיר את כל המבקרים במקדש העצום ועכשיו, בעודנו צועדות בשביל, עצרו אותנו כל רגע לצילום…
דוגמניות הבית…
כשהצלחנו לצאת משם סופסוף, מצויידות בתמונות וסרטונים אינספור של הנשים האדומות ועוד צבעים, החלטנו עם שרידה להמשיך לעיר הבאה בנתיב הנהר, טירוצ'ירפלי, או טריצ'י בקיצור שהיא בדרך שלנו למדוראי. חיש מהר בחרנו מלון בבוקינג דוט קום והמשכנו עם שרי-דה בדרך הפתלתלה רק עוד 40 קילומטר שעתיים נסיעה לטריצ'י…
בכניסה לעיר כבר ראינו מרחוק את המקדש על הסלע שמתנשא מעל העיר וסימנו לעצמנו לבקר בו מחר. העיר יושבת ממש על הנהר וחוצים אותה גשרים מכאן ומכאן והתנועה צפופה אבל זורמת.
שרי-דה מחפש את המלון. הוא לא מכיר. גוגל מאפס מנסה לעזור, אבל גוגל כנראה לא היה בהודו והוא מסובב אותנו שוב ושוב ברחובות העמוסים עד ששרי-דה שואל ואיש נדיב אחד מסביר לנו ומתברר שבחרנו הפעם מלון בוטיק באמצע הבלגן. רחוב ראשי סואן שצריך ללמוד לחצות אותו בבטחה…
עוד לפני שאנחנו מספיקות לצאת לחקור את האיזור, שרי-דה עוד מספיק לדפוק את האוטו בירידה הצפופה מהמלון בדרכו לישון במגרש חניה של מלון אחר.. ישן לו הבנאדם חודשים רצופים באוטו שלו על הרצפה… לרוב בלי מקלחת. בכל זאת הוא מצליח לקבל אותנו בבוקר בבגדים די נקיים ומגוהצים ועם חיוך. חוסך את עלות השינה ששילמנו עליה… מי יבין?
הערב יורד פה מוקדם. בשש כבר מחשיך ואנחנו יוצאות מהמלון המוגן ישר לרחוב ההומה לגלות מה יש פה וגם, כמובן לאכול… פקיד הקבלה החייכן מנחה אותנו למסעדה טובה ממש מעבר לכביש ובינתיים אנחנו מנסות לשוטט… לחצות את הכביש פה זו משימה מפחידה ואנחנו מנסות להתאמן בה כשאוחזות ידיים יחד.. פתאום מתוך ההריסות של הרחוב אנחנו קולטות – בנק ורצות אליו מבלי לדעת למה.. בפנים הפקידים ששים לעזור ממש לפני שהם סוגרים והולכים הביתה לארוחת צ'פאטי. מתחקרים אותנו היטב מתי החלפנו כסף לאחרונה ומציינים שלפי החוק מותר לנו להחליף 5000 רופי לשבוע בלבד שהם 77 דולר. באדיבותם הם בודקים את הדרכונים והויזות בקפדנות, ממלאים טפסים אינספור וניירות קופי ואף מחזירים עודף בדולרים ושולחים אותנו לדרכנו עם רופיות הודיות חדשות! הללויה!
אחר כך הרחוב כבר פחות מעניין אותנו עם חנויותיו הדהויות ואנחנו חוצות את הכביש בגבורה ישר למסעדה המומלצת (בצדק) ויושבות לטעום ממיטב המאכלים המקומיים. מסעדה זו, שבאמת היתה טובה, תיזכר בזכות עלי הבננה ששימשו בה פלייסמט (או צלחת להודים) ובזכות הפעם הראשונה שפגשנו וטעמנו אידלי-קציצות אורז מאודות שאוכלים אותן בדרך כלל בבוקר. לא אהבנו..
חציה אמיצה של הכביש בפעם האחרונה ושוב אנחנו בחדרנו המהודר במלון בערב קלפים ויין וצחוק.
ואני ממשיכה לחשוב על חבורת הנשים האדומות שלא הפסיקו לצחוק ולחייך, לחבק ולגעת… נשבנו בקסם של החבורה האדומה הזו. מה היה קורה אילו ישבו איתנו כאן הערב לשתות לחיים?
