מי שעוקבת אחרי בפייסבוק ראתה בוודאי את התמונות האחרונות שפרסמתי. מיכל, שותפתי ואחותי הנשמתית ואנוכי, החלטנו שהגיע הזמן להיכנס למגרש של הגדולים ולעשות צילומי תדמית קצת אחרים מאלו שכבר יש. בנוסף לאלפי התמונות שיש לנו מהמסעות, מהטיולים, מהסדנאות ומהקורסים, הבנו שצריך קצת תמונות מושקעות… עם כל החבילה של איפור שיער וסטיילינג. זאת אכן הייתה חוויה מדהימה מכל הבחינות. ולפי התגובות של הצופים בתמונות, מסתבר שתוצאה לא רעה בכלל.
מה כל זה קשור לנושא שלנו היום…?
ובכן. ככה. היום אתן לכם הצצה של מה שקורה מאחורי הקלעים. חשיפה אמיתית מהלב. כל מה שקורה הרחק מאור הזרקורים. כל האמת לאמיתה.
היום בבוקר קמתי אחרי לילה רצוף התעוררויות.
לילה של גלי חום מלווים בהצפה של זיעה (ממש כמו אמבטיית מים) ובכאבי ראש מפלחים. לילה עם חלומות קשים בהם אני מתחננת לרופא שהוא גם חבר יקר שיציל אותי מהכאב אבל הוא צוחק והולך.
בוקר שבו בהתבוננות הראשונה במראה מיד אחרי הקימה, אני נבהלת כאילו ראיתי שד בבבואה המשתקפת למולי ועיני התוהות תרות אחרי זאת מהתמונות היפות ולא מוצאות כל קשר בין השתיים. בוקר שבו אני לוקחת את כלבותיי לטיול אבל רגלי כבדות ואני מתאפקת לא להתקשר לאישי היקר שיבוא לקחת אותי כי אני רק 500 מטר מהבית ומה זה הפינוק הזה שנפל עלי. בוקר שבו אני חוזרת הביתה ואני נחלשת עוד יותר כאשר אני רואה את כל הבלגן בבית שאני האחראית העיקרית ליצירתו ושאין לי מושג ירוק מאיפה להתחיל לסדר ולאן אדחוף את כל הדברים. בוקר שאני קולטת שיש לי בבית יותר דברים ממה שאני באמת צריכה ולא משנה כמה גדול הבית אין לי מספיק מקומות אחסון ומה עושים אנשים שיש להם חצי בית משלי. בוקר שבו אני רואה את נזקי הגשם בקירות ובתקרה ואיך ומתי אוכל להתעסק בזה ואיזה איש מקצוע להזמין ולמה לעזאזל לא טיפלתי בזה בקיץ. בוקר שאני נזכרת בכמות העצומה של העבודה שיש לי (שאותה אני אוהבת בכל ליבי) ואני נתקפת בבלקאאוט טוטאלי כאילו שרק עכשיו נולדתי ואין לי מושג ירוק מה עושים ומה סדר פעולות החשבון. בוקר שבו אני בורחת לפייסבוק כדי להיות מוזנת מכמות הלייקים והפרגון שאני מקבלת ואני לא מבינה כמה שטחית אני יכולה להיות.
בוקר שבו הכל נראה כבד, אין סופי, בלתי מושג, גדול עלי, מסובך מדי.
בוקר שבו אני רוצה להיכנס למיטה ולהתעורר כשהסערה בפנים תחלוף. בוקר שבו בא לי לצעוק:
תעצרו את הסיבוב של הכדור. אני רוצה לרדת!!!
ואז קורה הרגע הזה, הקטנטן הזה שבו נדלק ניצוץ קטן של אור. הרגע שבו אהוב ליבי קולט את מצבי ומציע לי ארוחת בוקר. הרגע הזה שהכל מוגש לי. הרגע הזה שבו ידיו מונחות לי על העורף ומעסות באהבה את הכאב החוצה. הרגע שבו אני נזכרת בחוקי הטבע ובמחזוריות המתבקשת. הרגע שבו אני נזכרת בתמונה שצילמתי בטיול הבוקר של עלה שנשר.
הרגע שבו אני מבינה ונכנעת.
ההתקדמות שלנו בחיים אינה עליה ישרה ומתמדת שבה החיוך והאושר מוצמדים אלינו ללא הרף. החיים שלנו הם רצף של עליות וירידות, פעם למעלה ופעם למטה. פעם נעים ופעם פחות. פעם מצליח ופעם פחות.
אני אוהבת את הרעיון הזה. כל פעם שאני נזכרת בזה אני מרגישה תחושה של נחמה. אני יודעת שהלמטה הזה שאני נמצאת בו עכשיו הוא רק לצורך ארגון כוחותיי לעליה מחודשת למקום יותר גבוה מהפסגה הקודמת שהייתי בה. ואם אני משכילה לאפשר לעצמי להיות בנקודה הנמוכה ללא דרמה, ללא הישאבות ממכרת לכאב ולנאחס, הרבה יותר קל להכיל את זה. וזה גם עובר הרבה יותר מהר ממה שבדרך כלל. קשה ככל שיהיה. ואז אני יודעת שכאשר אגיע לפסגה הבאה האושר שלי ותחושת הסיפוק יהיו נקיים ואמיתיים כי את הכאב והתסכול והקושי השארתי למטה בנקודת ה low הקודמת שהייתי בה והתמסרתי אליה.
אז כן. כשאתם רואים חיוך ואושר זה אמיתי.
וכאשר אתם קוראים כאב הוא אמיתי.
וכאשר אני אוספת לתוכי את האהבה והפרגון שלכם הם איתי כצידה לדרך בכל נקודה ונקודה.
שלכם באהבה,
קלריסה
צילום תמונה ראשית: נורית שנקר
