דמעות חונקות את גרוני

מאמר לשנה האזרחית החדשה

לפני בערך ארבעה חודשים, שזה היה קצת לפני יום ההולדת ה-51 שלי, הציפו אותי גלים גבוהים וחזקים של רגשות מהצד החשוך של הירח.

• כאלה שלוקחים את הזוויות של הפה למטה.
• כאלה שעושים כואב בלב.
• כאלה שלא קשורים בשיט לתמונת החיים שבחוץ.

בלי להיכנס לכל רגש בנפרד, הסיכום הסופי של כל הרגשות כולם היה שהרגשתי אבודה. לא מצאתי כמה וכמה דברים שעמלתי קשה מאוד להשיגם ב-17 השנים האחרונות. כאילו ככה פתאום נשכחה ממני מהות הקיום שלי (למה אני כאן ומה באתי לעשות כאן…) הבערה הפנימית שלי כבתה (המוטיבציה שלי לעשייה ירדה בערך לאפס) ולמה לי בכלל לקום בבוקר ולצאת מהמיטה. אפילו על הטיול שלי עם הכלבות ויתרתי. פתחתי להן את היציאה לגינה. שיטיילו שם. זה מספיק גדול ומרווח.

לפעמים כשמגיע גל שכזה, (הרי אני לא תמיד בהיי בנטרול…) אז אני מתרפקת עליו, נהנית מאוד מכל הבאסה וממצה אותו עד תום. הפעם קרה משהו אחר. הפעם הרע הזה לא בא לי בטוב. היציאה הזאת מהאיזון הייתה דרמטית מדי עבורי וממש ממש לא רציתי להישאר שם.

בשנייה שהבנתי את זה סקרתי במוחי את כל הקולגות שלי ובדקתי בליבי אל מי מהם אני פונה לסיוע הומניטרי להשבת האיזון, התשוקה ומציאת הסיבה לקום בבוקר להמשך עשייה פורייה.

יגעתי ומצאתי.

מצאתי גם כאלה חדשים שלא הכרתי קודם ולמדתי להתמסר להם ולתת להם לעשות במוחי את כל הנדרש להשגת התוצאה המבוקשת.

עמלי ועמלם השתלם. צ'יק צ'אק חזרתי לעצמי לרגע שלפני ואחרי עוד כמה מפגשים של עבודה פנימית מוחצת, הגענו ביחד למקום יותר טוב ממה שהייתי בו לפני. מקום בו אני יכולה להיות בקשר אמיץ ובלתי אמצעי עם הרגשות שלי, לרדת במעלית הרגש לקומה מינוס 100 לבטן הרכה של האינטימיות ביני וביני ובאותה הקלות לעלות לקומה ה-100 להיי של הלייף.

יותר טוב מזה לא יכול להיות. עוד קצת מהטוב הזה ואשתגע. אז אולי בשביל לא להשתגע מילותיי ואני פרושים כאן על הדף. מצטרפות לזה דמעותיי הרבות שמרגישות בבית ועולות וצפות בקלות בלתי נסבלת כי כנראה זה המחיר של התנועתיות הזורמת במעלית הרגש מעלה ומטה. ואולי זה פשוט משהו שקורה עם הגיל.

יוצא שלפחות פעמיים ביום אני מוצפת דמעות מדברים המתרחשים סביבי מוצדקים יותר ומוצדקים פחות…:

אירוע "לייב אייד" לאיסוף כספים לרעבי יבשת אפריקה דרך עדשת המצלמה שהביאה את סיפורו של פרדי מרקורי, הבת האמצעית שלי שעוד רגע מתעופפת לה לחצי שנה לטיול הגדול של אחרי צבא, הבן הצעיר שלי שאוטוטו בן 18 וכמה חודשים אחר כך מתגייס ומחבר אותנו לאינפוזיית הדאגות הנצחית, אבא שלי שיחגוג בסוף ינואר 94, פריצות דרך משמעותיות של חברות, צמיחה ורגעי התעלות של מטיילות שאיתי, משובים שעוטפים את הלב בנחת ושמחה, בן זוג אוהב שיודע לאהוב גם במילים שפורטות על מיתרי הלב, משובים יוצאים מגדר הרגיל של מורי דרך שלי שאני מחבקת ומפנימה…

אויייי כמה שאני בוכה…

וכל זה קורה רגע לפני ש-2018 מפנה את מקומה ל-2019. ים של דמעות בשתי עיניי. כי טוב לי מדיי וקשה לי מדיי והכל על פני השטח. קו התפר בין שנה אחת לאחרת מעולם לא היה רטוב כל כך. ולא רק בגלל חורף מבורך בגשמים.

אולי מעכשיו, יהיה עלי להחזיק טישו באופן קבוע בכל התיקים ובכל הכיסים ולהתמסר. להתמסר לרגשנות וללמוד להכיל את המנעד החדש הזה של הרגשות מקצה לקצה. אולי יהיה נכון להטות אוזן להקשיב לרחשי הלב ולהעלות אותם על הכתב ולשתף כדי שכל הרגשנים כמוני ירגישו שהם לא לבד.

ובתוך כל זה… רגע לפני 2019, מה אאחל? לי ולכם?

אליבא דה פרדי מרקורי עליו השלום:

"אני כאן כדי לחיות בדיוק כפי שנועדתי לחיות"

אני מאחלת לנו לדבוק בנו.

כל אחד ואחת לעצמו.

לא לוותר על האדם שנולדנו להיות.

לחיות בהגשמה מתמדת עם טישו בכיסים ושמש בלב.

שנה טובה חברים.

שלכם באהבה גדולה,

קלריסה טייטל