הבלוג שלנו

עמדתי עם השקים הרב פעמיים שהבאתי מהבית, מלאים בשאריות מארוחת הערב, מול דלת הדירה של הורי. ואף על פי שכבר נפרדתי לשלום מאימא ואבא והאיש שלצידי חיכה  לי באוטו, לא הצלחתי לעשות שום צעד. לא קדימה ולא אחורה. קפאתי כאילו משהו לחץ על הכפתור עם הסימן של הריבוע בשלט ועצר את הסרט שאני חיה בו.

כל חיי היה לי שיח עם המוות. נולדתי לתוך מציאות שהציפה את נושא המוות כל יום כל היום גם כשלא לא דיברו על זה. שנים ארוכות כעסתי על המוות נורא עד שמיציתי ועברתי לקצה השני. נהיינו חברים טובים. קראתי עליו מלא ספרים והתודעה הגבוהה שלי הסכימה לקבל את הרעיון. ככה זה. מאוד פשוט. נולדים חיים מתים. ויש האומרים, ביניהם התודעה הגבוהה שלי, שיש יותר חיים אחרי המוות מאשר בחיים עצמם.

הכל טוב ויפה עד שזה נוגע לי אישית (לוחצת).

עמדתי קפואה עם הגוף לכיוון דלת הבית הפתוחה והמבט לצד ימין, לכיוון הסלון בו ישב אבא שלי.

הוא ישב רכון מכוסה בשמיכת פליז שאימא שלי כיסתה אותו בשנייה שהוא אמר שקר לו.
חמש דקות לפני זה עוד ישבנו מחובקים על הספה.
דקות ארוכות שכל מה שרציתי שהן יימשכו לנצח.
הוא נענה לחיבוק שלי ונשמט לתוך זרועותיי כמו תינוק המחפש נחמה. נישקתי את פדחתו כמו שנהגתי לנשק את ילדי ברגעים הכי הכי שלנו. עם כל נשיקה הוא השמיע אנחה כבדה שנשמעה כמו הוקרה מהולה בכאב עצום. האנחות האלה גררו סדרה של שיעולים. כל שיעול גזל ממנו עוד טיפה של כוח.

והאבא העצום שלי עכשיו קטן קטן בזרועותיי, תשוש ומפוחד, מפוחד ותשוש.

הנחתי את יד ימין שלי על החזה שלו והנעתי אותה בתנועות מעגליות והוא חייך וסינן מתוך שפתיו היבשות:

"איזה יופי, אמא שמה לי ידיים בגב כשאני משתעל ואת עכשיו שמה לי ידיים מקדימה. ביחד זה מושלם"

יד שמאל שלי הקשיבה למה שהוא אמר בגלוי ולמה שהתפרש מבין השורות, ועברה לגב והחלה גם היא בתנועות מעגליות. הוא רכן עוד טיפה קדימה וביד הפנויה שלו, זו שלא אחזה במטפחת האף הצמודה, הוא אחז בידי הצמיד אותה לחזה שלו עוד יותר ולחש:

"מי צ'יקיטה, מי צ'יקיטיטה…" (קטנה שלי, קטנטונת שלי)

ושוב מישהו לחץ על הכפתור של השלט והפעם על זה שמריץ את הסרט אחורה.

נלקחתי אל סרט בת המצווה שלי שאבא צילם וערך. תיעוד של חגיגות יומולדת 12 בלהט שנת 1979 כשאני בשמלה צהובה רוקדת בסלון הבית עם אבא של אבא, סבא מרקוס וברקע טפטים עם דוגמא של מעוינים בגוונים של חום וקירות מצופים קורות של עץ אורן וכמות מכובדת של אורחים שמזמן כבר עברו הלאה.
ואת כל הסצנות האלה מלווה פס קול מרגש … השיר "צ'יקיטיטה" של להקת אבבא.

הכל מתקשר להכל והזמנים כולם מתערבבים והכאב בחזה מפלח כל חלקה טובה. וברגע אחד פתאומי ועדין אבא מתנער מהאחיזה שלי רוכן עוד יותר קדימה ופורץ בבכי.

וכל מה שאני יכולה להוציא מהפה שלי ברגע הזה הוא:

"פפי… פפיטו…"

ועכשיו אני מול הדלת הפתוחה, מתבוננת מרחוק על הילד/אבא שנותר רכון על הספה ותוהה כמה זמן עוד יש לנו ביחד. מנסה לנחש מה עובר לו בראש בזמן שהגוף ההולך ונחלש עוד רגע נכנע ולא מצליחה לעמוד בזה… הצלחתי להוציא מהפה שלי עוד "לילה טוב ושבת שלום" אחד חלש וירדתי לאוטו.

לקח לכאב המטורף משהו כמו 7 דקות נסיעה ומבט חומל של האיש שלצידי, להתפרץ החוצה בבכי לא מתאפק.

מזמן לא כעסתי על המוות כמו שאני כועסת עליו עכשיו.

***נכתב 10 ימים לפני פטירתו של אבא***

תוספת מאוחרת:

היום ה-3 במרץ 2019. עברו שבועיים פחות יום מאז שאבא נפרד מאיתנו והחליף צורה. קשת הרגשות היא בלתי ניתנת להכלה… ויחד עם זאת בתוך כל העצב, הבלבול, הכעס וחוסר האונים, ישנה בחירה מודעת בחיים. בשמחה. בהומור. באהבה. בדיוק כמו הבחירות של אבא בחייו.

ומי שיש לה את הכוחות המטורפים לשקף לנו את זה היא לא אחרת מאשר אימא, בת ה -83 שסיכמה בדמעות ובנחישות את הכל במשפט אחד:

"את מה שנשאר לי לחיות, אני בוחרת לחיות על הצד הטוב ביותר"

מזמינה את כולנו לעשות כמוה.

אהבה ענקית

קלריסה