מה שלומך אהובה? מה את רוצה?
מה את מבקשת לך בסתר ליבך, במקום שבו חבויה לה הציפור הקטנה והמפוחדת, שאינה יודעת על העולם מאומה והיא פוחדת אפילו להשמיע ציוץ קל שמא תתגלה פתאום לעין ותעלם….
הציפור הזאת מתגלה לה עכשיו, תוך כדי כתיבה. לא ידעתי על קיומה המבוהל בתוכי. ואולי היא חדשה? אולי הגיעה לשם רק בשבועות האחרונים מאז שהפחד עבר לרחובותינו וביתנו והפך את פנימנו החוצה?
רעד עובר בי שעה שאני מדמיינת אותה. חבויה בין נקיקי הלב שלי. מיואשת ועייפה. קולה צרוד מבכי ציפור קטנה שלי. אני מבטיחה לך שיום יבוא, לא ירחק היום, וכל זה ייגמר.
כי בתוך ראשי שוכנת גם יונת התקווה שצבעה לבן זהוב והיא זו שמעלה את זוויות פי לחיוך של תקווה וכוח. היא זו שמאפשרת לי להמשיך בדרכי אל האור, יום יום ושעה שעה.
מה את מבקשת ציפור זהב?
את רוצה לעוף רחוק. כן. אני יודעת. את רוצה לשבת לנוח על סלעי החוף ולנשום את האוויר המלוח. את רוצה להרגיש את החופש תחת כנפייך ואת משק כנפי ההצלחה מעופף מעל לראשך. את רוצה להרגיש שוב מלכת העולם ושהעולם הוא חלק בלתי נפרד ממלכתך וממהותך. את רוצה להמשיך לחלום ולהגשים. לחלום ולהגשים ולהיות שם ובעוד אלף מקומות נסתרים וגלויים.
את רוצה שהכל יהיה טוב ומיטיב, הרמוניה שמימית כלל עולמית, כזו שלא תפריע לך, ציפור זהב, להמשיך לרחף בשמים ולנחות בכל מקום כאוות נפשך.
ציפור חופש מוזהבת שראשה בעננים. מה לך ולציפור הקטנה החבויה בין סדקי הלב, שעיניה לחות תדיר ומבטה מצועף ומושפל. ציפור כלואה. ציפור עצובה. היא אפילו לא יודעת מה היא רוצה. היא פשוט רוצה שהכל כבר יסתיים. שמישהו יושיט כבר יד בטוחה אל המקלט הרעוע שלה וילטף באצבעות רועדות את נוצותיה הרטובות. לאט לאט היא תלמד לבטוח באצבעות האלה ותסכים לצאת מהמחבוא הבטוח אל העולם הפתוח.
ועכשיו, מה תרצי ציפור קטנה?
האם תרצי להתרומם אל על ולחבור לציפור הזהב המרחפת לה איש ם מעבר לעננים?
הציפור הקטנה עומדת, רועדת, שתי רגליה הקטנות מאיימות לקרוס. רגע. רגע אחד. אנא. בבקשה. תני לי מקום לעמוד בטוח. להרגיש את יציבות האדמה. לבנות לי בית חדש ובטוח, שבו אוכל לבטוח מחדש בעולם. רק אחר כך, אחרי זמן רב אולי, אוכל ללמוד שוב, לעוף גבוה…
והציפור הקטנה, רגליה רועדות, אפילו לא מרימה את ראשה לציפור הזהב החגה מעל ראשה.
חופש ופחד. רצון מול עצירה.
שתי ציפרים בשני קצוות ענף.
