מה שלומך אהובה ואיך את מרגישה היום?
איך את מרגישה אחרי צעידה של ארבעה שבועות במסלול המתיש והמפחיד של מלחמה על הבית? האם את עייפה, רגישה, מלאה אנרגיה וכוח, עסוקה, משוחררת, כבויה, מקווה?
מי את היום?
אני מרגישה שהעולם האט את קצבו עד מאד. כמו בסרט שבו מאטים את הקצב מאד וכל תנועה של שניה לוקחת דקה. כך אני מרגישה. פתאום אני איטית כמו חילזון. פעם הייתי איילה שלוחה. מרחרחת בפינות, ממצמצת בעיניים חומות וגדולות ואצה רצה לה באור השמש.
היום אני צועדת אט אט עם השריון עם הגב. מוכנה בכל רגע להכניס את ראשי פנימה ולהיות מוגנת. אט אט להוציא את ראשי למצמץ בשמש ולהיווכח, שוב ושוב, שהעולם עדיין כאן. ירוק ופורח. זו רק אני שמסתגרת בתוך השריון.
ואז, כשכבר יצאתי לעולם, אני פוסעת בו בסקרנות עצומה. לאט לאט כדי לא לנפץ את בועת השקט.
ואני אוהבת את הלאט הזה.
באופן משונה, אני ישנה טוב מאד בלילה. כנראה המתח של הימים מפיל אותי בלילות. לא בטוחה אם אני חולמת חלומות. בימים קשים במיוחד אני מזהה בבוקר עקבות של מלחמה על הכרית אבל למזלי היא נשכחת באותו רגע. איזו בת מזל אני!
אחרי התעוררות איטית,
שהרי אין לאן לרוץ בדרך כלל (אם כי יש ימים שאני פתאום ממלאה בעשיה, קמה מוקדם, אצה רצה, ונופלת שדודה אחר הצהריים), אני יושבת לכתיבת בוקר מופלאה. כל בוקר. מרגישה שזכיתי בפרס. סופסוף יש לי סדר יום כתיבה. זום שלם שמחכה לי כל יום ואם לא הגעתי, מזכירים לי… זו בהחלט מוטיבציה מדהימה לרחוץ פנים ולשבת בשמחה לכתוב את התודעה המשתפכת שלי. ימים רבים לא מצאתי את היכולת לכתוב. המילים נאלמו לי והנה נמצאו סופסוף בדרך המדויקת להן.
אני מרגישה שמצאתי את קולי מחדש.
בינתיים רק העט והנייר שומעים אותו אבל התקווה להשמיע אותו שוב ברבים, אולי לכתוב ספר חדש, יומן חדש. המציאות הראתה לי שאני טובה ביומני מסע.
אז הנה זה יומן נקודות האור בתוך מסך שחור שלי.
ואני לוחמת. לוחמת לגילוי נקודות האור. בכל האמצעים שעומדים לרשותי. ואני אנצח בסוף. ואהיה כמו חנה לה ושמלת השבת הזוהרת שלה
בשבוע הראשון נסחפתי אחרי תנועת ההתנדבות המופלאה. רצתי למקומות מופלאים. תרמתי את שלי בתנועות גדולות וחדות.
היום אני חילזון
לאט לאט ונותנת את עצמי במנות קטנות ומדוייקות. ותודה על הדיוק הזה.
תודה לשמש שזורחת כל בוקר,
מאירה אותי לעצמי ומחזקת את שלל נקודות האור שמופיעות גם בימים האלה…
ומי את בימים האלה?
מאז החזרה שלנו מהודו אני שבלול או צב מדייקת את עצמי במנות קטנות ומדודות שמתאימות לי. כי זה מה שגוף והנפש שלי צריכים עכשיו. תודה לך על המילים