עוד ימים ארוכים שבהם נראה כי השמש לא תחזור אלינו. אני מתנדנדת בין הרצון לתת עוד לבין הידיעה שאני בגבול היכולת. הנפש זועקת "עוד" והגוף אומר "הגעת ליעד, יותר מזה ותקרסי".
מסכימה לעצמי! כמה כוח יש בלהסכים להיות אני כפי שאני.
"…ככל שיוצרת זיקה עם מה שיש בי, מסכימה יותר למה שאין…" (ימימה)
לא פשוט המסע הזה, בין מה שהייתי רוצה להיות – לבין מה שאני כאן ועכשיו.
בין הרצון הזה להיות מעורבת, מתנדבת, אוספת, תורמת, עושה בלי סוף למען כולם, לבין העצמי שלי, הקצת מקומט, קצת מקופל מבפנים, קצת עייף או ללא הפסקה, קצת תומך וקצת מתנגד. אמיץ מאד אבל גם מפחד.
זו לא שלמות בתוכי. זוהי אחדות של ניגודים. ואני לוקחת נשימה עמוקה וזום אאוט – ועכשיו מסתכלת על האישה / הילדה שאני מרחוק. רואה אותה, עם קמטי הבוקר, הבטן הכואבת, העייפות, חוסר הרצון, אכילה רגשית…
אבל גם עם
אהבה גדולה, קבלה, יצירתיות מטורפת, איפשור עצמי, עשיה בצד מנוחה. תכניות גדולות לטווח הרחוק ומצד שני ספונטאניות וקפיצה לדרך בשנייה. עזרה לאחרים תוך עזרה לעצמי…
והשלמה. עם הדברים שאני לא עושה וכנראה גם לא אעשה. ותוכניות למעשים עתידיים כי יש עוד זמן…
מחבקת את הפער הזה ויודעת שזו בדיוק אני.
מחברת את שתי הערמות הללו, לכאורה כל כך רחוקות זו מזו, בחבל, סולם חבלים, גשר חבלים רועד ורוטט. יוצאת למסע לבדוק מה ואיך יאפשר לי לחבר בין המצוי לבין הרצוי. עומדת בגבי אל ערמת המצוי והגב נינוח בהישענותו. קצת נוח מדי. קצת טוב מדי.
ואז פוסעת על גשר החבלים הרוטט אל הערימה השניה, שם מהומת אלוהים של עשיה ללא הפסקה. בוחרת לי משהו משם. או לא כלום. ופוסעת חזרה.
אם לקחתי, מניחה בצד ומתבוננת. האם בא לי לאמץ את זה? לעשות את זה?
אם לא לקחתי מתבוננת שוב על ערמת המצוי שלי.
וחושבת:
אני עושה כמיטב יכולתי
אני עושה כמיטב יכולתי
אני עושה כמיטב יכולתי
אני עושה כמיטב יכולתי.
ואת המנטרה הזו אני משננת לעצמי הלוך ושוב. הלוך ושוב.
אולי מחר אקום עם רצון חדש, עם כוחות מחודשים, אבל היום – זו מי שאני ואני אוהבת אותי. עם עשייה, בלי עשייה, עם כוח, בלי כוח. עם שמחה, בלי שמחה. עם שליטה, בלי שליטה.
אני פשוט אוהבת אותי.
מחייכת לדמותי שבמראה. מקבלת כל קמט באהבה. את הציפורניים שעדיין לא טופלו והשיער שעומד לא בכל מיני זוויות. את הגלביות הצבעוניות שהתחלתי ללבוש כי הכי נוח בבית…
ואני יודעת שעשיתי דרך, גם אם רק כמה צעדים, להשלמה ושלום, להסכמה עם עצמי.
לשמחה חדשה שתגיע יום אחד.
לרוגע ושלווה שמפציעים מדי פעם ויגיעו שוב בקרוב.
אני מי שאני וזה נהדר
אני מי שאני וזה נהדר
אני מי שאני וטוב לי
אומרת לעצמי. בוחרת בעצמי.
אני נהדרת.
תודה לי!
ואת? כבר בחרת היום בעצמך? האם את מסכימה לחיות באחדות הניגודים שהיא את, להתנדנד על הגשר הרעוע של חוסר השליטה וחוסר הידיעה ולקבל שזה מה שיש עכשיו וזו מי שאני וזה טוב…?
